מקור ראשון הקדיש לאחרונה מוסף שלם למתחולל ברצועת עזה. מבחינתי היה חסר שם העיקר: בעזה מחזיק חמאס בבני, סגן הדר גולדין, מפקד צוות מצטיין בסיירת גבעתי, ובסמ"ר אורון שאול, חייל מצטיין בחטיבת גולני. במשך ארבע שנים ועשרה חודשים הנהגת המדינה, למרבה החרפה, נוטשת אותם, לא מביאה אותם לקבר ישראל ומשלמת לארגון הטרור חמאס את כל שהוא מבקש.
חמאס היא תנועת טרור שניצחה בכל ממדי התודעה. גורשנו מעזה במחיר מזעזע, ומאז ניהלנו אינספור מאבקים. חמאס מוריד אותנו על הברכיים ממש. אני כותב בזמן שמפל של רקטות נוחת על ישראל, משתק חצי מדינה והורג ארבעה ישראלים. ברור לי שהמדינה תתקפל, ברור לי שהתירוץ של ראש הממשלה הוא האיום הקבוע "כך מנענו מלחמה", וברור שהוא לא ילחץ על חמאס להביא את החיילים והאזרחים בחזרה כתנאי לשקט.
בהיסטוריה מוכרת התנהגות כזו של מנהיגות, המדביקה עמים שלמים. היא מורכבת תמיד משלושה גורמים. הראשון הוא תודעת נחיתות בפני האויב, בלא קשר לעוצמתו. השני הוא יצירת קונספציה המסבירה את הנחיתות המהותית. השלישי הוא קיומם של כוחות כלכליים הנהנים מהמצב.
הפחד מחמאס מידבק. זה הארגון שגירש אותנו מגוש קטיף. זה הארגון שאנו מנהלים נגדו סבבי לחימה. זה הארגון שחטף את גלעד שליט והכניע את המודיעין הצבאי, השב"כ והמוסד. זה הארגון שראש הממשלה התפאר שיחסל, אך הוא ממשיך לאיים על הדרום ועל המדינה כולה. הצבא, שבכל פעם שנלחם בארגון טרור ניצח אותו וכמעט חיסל אותו, חושש מעזה. כל החכמים מתעלמים מכל מה שנצבר בזיכרון הלאומי והבינלאומי על מלחמה בטרור. ראש הממשלה שכח את מה שכתב בשני ספריו על הטרור, והוא מאפשר לחמאס להתחזק. לתנועת טרור אסור לתת זמן, ואסור לתת לה יכולת מיקוח. ומה מדינת ישראל נותנת לחמאס מאז 2007? זמן ויכולת מיקוח.
האתגר שמשפחת גולדין העמידה בפני ראש הממשלה, מאוגוסט 2014 ועד היום, הוא לצאת מתודעת הפחד והכניעה בעזרת הדרישה להתנות את רצונות החמאס בהחזרת החיילים. החזרת חיילים מהקרב – חיים, פצועים או מתים – היא ערך מהותי של צה"ל. בעזרת הערך הזה צריך לנצח תודעתית את האויב ולתגבר את התודעה העצמית שלנו אל מול אתגרי העתיד. זה אפשרי אבל עוד לא הצלחנו. מול האתגר הזה נבנתה הקונספציה.
הקונספציה מסבירה מדוע איננו יכולים להכניע את חמאס לרצוננו. ההנהגה מאיימת שאם נלחץ על חמאס הוא יפתח ב"סבב נוסף". אבל כשסבב הלחימה מגיע – אנו נכנעים. ההנהגה בנתה קונספציה המפרידה בין "אזרחי עזה" ל"זרוע הצבאית של חמאס". זה מאפשר להעביר מיליוני דולרים לא חוקיים לארגון טרור, להכניס לעזה את המוצרים שבונים את המנהרות ואת הרקטות.
כולם יודעים שהשליטה של חמאס בתושבי עזה שלמה. העזתים בטוחים שכל הישג "הומניטרי" של חמאס בא בשל איומיו, וכך הוא מתחזק. כולם יודעים שאין דייג היוצא לדיג בחוף עזה ללא אישור חמאס, ולכן כשראש הממשלה מאפשר את "הרחבת אזורי הדיג" הוא משחק לידי סנוואר.
בקונספציה שמורה רמיזה שכל זמן שאנו מחזקים את שלטון חמאס בעזה, אנו קובעים הפרדה בין יו"ש ובין "המדינה העזתית". זו רמיזה ילדותית, שהרי ככל שחמאס מתחזק בעזה, השפעתו ביו"ש מתחזקת גם היא.
אימפריות קרסו בשל תודעת התקפלות בפני האויב. שבענו מכך, שילמנו על כך. ז'בוטינסקי קבע בהמנון בית"ר: "שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש". הקביעה הזאת נכונה במיוחד היום, כשממשלת ישראל נכנעת לחמאס עוד לפני שקברנו את מתינו.
והחלק השלישי: הכסף. לו צריך להקדיש מוסף מיוחד של מקור ראשון. זו נקודה שאף אחד אינו מעז לגעת בה. מי מרוויח מהמליארדים הנכנסים לעזה? את מי הם משרתים?
ביכולתנו לצאת מתודעת ההתקפלות והכניעה בפני האויב. צריך יוזמה, נכונות, ערכים ואומץ. לחץ על חמאס כדי לאלף אותו לא יביא מלחמה, אלא ימנע אותה. השבת לוחמינו לקבר ישראל היא הפתרון. זכרו זאת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ואז נהיה עצמאים בחג. עד אז אנחנו מעדיפים שקט ומקבלים רפש, שרים באירוויזיון ומפקירים את הנפש.
