כדי לסכם את מערכת הבחירות ראוי לחזור לסיכומו התמציתי הבלתי נשכח של שמעון פרס לבחירות 1996, שבהן הפסיד לנתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים". לא במקרה המשפט ההוא עדיין רלוונטי. מאז ועד היום אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך היסטורי, מאבק איתנים בין שתי זהויות בחברה הישראלית: מחד הזהות הישראלית החילונית, שעל בסיסה התחולל תהליך שיבת ציון והוקמה מדינת ישראל, ומאידך הזהות היהודית. הראשונה הולכת ושוקעת, השנייה הולכת וממלאת את החלל שנותר ויורשת את מקום רעותה.
המאבק בין שתי הזהויות האלו רחש מתחת לפני השטח מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. כתוצאה מהן ומהתהליכים שהתחוללו בעקבותיהן עלה הליכוד לשלטון, והקים ממשלה שבה הדתיים והחרדים תפסו מקום מרכזי. לראשונה עלו "היהודים" לשלטון. אלא שאז, מהותו של המאבק ההיסטורי הזה עדיין לא הייתה מודעת. בהסכמי אוסלו המאבק היה הרבה יותר מפורש, אף שהופיע בלבוש מדיני שנועד להסתירו. עיקר ייעודם של הסכמי אוסלו לא היה להביא שלום; הם נועדו לחסל את הכוחות "היהודיים" העולים בחברה הישראלית, ובמיוחד את המתנחלים ואת האתוס היהודי־אמוני שביטאו, כדי להנציח את ההגמוניה של השמאל הישראלי ושל "הישראליות" שהועמדה בסכנה.
רק שנים אחרי שנחתם חשף רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליות'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה". יוסי שריד אמר זאת בדרכו שלו למחרת חתימת הסכמי אוסלו: "גז חלום ארץ ישראל השלמה", כלומר, חיסלנו את האתוס האמוני. האיום הוסר.
את מחירם של הסכמי אוסלו משלם השמאל הישראלי עד היום, והם אחת הסיבות לכך שראינו אותו מתכווץ בבחירות לכדי עשרה מנדטים של העבודה ומרצ גם יחד. הציבור הישראלי הבין שאי אפשר להגיע להסכמים מדיניים עם הפלסטינים; שהסכמי אוסלו היו איוולת ביטחונית ומדינית מן המדרגה הראשונה; שהם עלו לחברה הישראלית במחיר דמים כבד; שהשמאל הישראלי אינו אחראי, אינו מבין את המציאות שסביבנו ואינו מייצג בנאמנות את האינטרס הלאומי הישראלי. הציבור הישראלי הגיע למסקנה חד־משמעית שאין להפקיד בידי השמאל את השלטון.
הסכמי אוסלו היו טעותו ההיסטורית הגדולה של השמאל הישראלי. הם חוללו דיאלקטיקה היסטורית מרתקת שיוזמי אוסלו לא שיערוה, ואולי אינם מבינים אותה עד עתה. מה שהיה אמור להבטיח את המשך שליטם של "הישראלים" ושל ההגמוניה שלהם, הפך להיות מקום קבורתם. מאז אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק מפורש ומוצהר בין שתי הזהויות הללו. מאבק שטרם הסתיים, אם כי אפשר להבין כיצד יוכרע.
גם בחירות 2019 היו חלק מהמאבק ההיסטורי בין שני המחנות הללו. הוא היה סלע המחלוקת האמיתי ביניהם, גם אם לא במפורש. אף שהסוותה את שמאלניותה, שמא תזוהה עם אוסלו, כחול־לבן הייתה הייצוג הפוליטי של "הישראלים", שניסו להחזיר את השלטון וההגמוניה לידיהם – ושוב, ללא הצלחה.
מולם עמד המחנה של "היהודים", שכלל את המחנה הלאומי על ספיחיו, הכיפות הסרוגות והחרדים. לולא היו נזרקים כשבעה־שמונה מנדטים של הגוש הזה לפח האשפה מסיבות טכניות־פוליטיות, היה ניצחונו הרבה יותר מוחץ ומובהק, וההכרעה במאבק ההיסטורי הזה הייתה כבר עכשיו הרבה יותר ברורה.
לשני הגושים הללו אנחנו קוראים עדיין "גוש הימין" ו"גוש השמאל" (או "מרכז־שמאל" לשם הסוואה), אבל המינוח הזה כבר לא רלוונטי. מקורו בימים שלפי הקמת המדינה, אז הוא סימן הבדלים באידאולוגיה הכלכלית־חברתית. השמאל היה מרקסיסטי וסוציאליסטי, והימין ליברלי וקפיטליסטי. כבר אחרי מלחמת ששת הימים המינוח הזה איבד את משמעותו המקורית: ההבדל בין השמאל לימין כבר לא היה כלכלי־חברתי בעיקרו אלא מדיני, והתמקד בשאלת "השטחים", ההתנחלויות ורעיון שתי המדינות.
היום המינוח הנושן הזה, גוש הימין וגוש השמאל, רק מטשטש את טיבו של המאבק. העובדה שב"גוש הימין" אנחנו מתכוונים כמעט אוטומטית גם לציונות הדתית וגם לחרדים מעידה על השיבוש. שמם הראוי והמעודכן של שני הגושים האלה הוא "גוש הישראלים" ו"גוש היהודים", באותו מובן ששמעון פרס דיבר עליו. הראשון דוגל בישראליות החילונית, ובדגשים אוניברסליים־מערביים כזהות הבסיסית של החברה הישראלית; השני בזהות היהודית ובדגש הלאומי. אם נקרא לגושים בשמם האמיתי, מהותו של המאבק תהיה הרבה יותר מובנת, והעיקר – הכרעתו תקדים לבוא.
