את הקרב הפוליטי הקשה שעומד עכשיו לפניו, נוכח הגשת כתב האישום ואיחוד מפלגת הגנרלים, הרוויח נתניהו ביושר רב. גם אם ישרוד אותו הוא כבר לא יוכל ליישם את הלקח הנדרש, משום שהוא קשור למבנה האישיות שלו. אבל חשוב שיורשו בימין, ויום אחד יהיה יורש, יבין את טעותו הגדולה של נתניהו ויפנים את מוסר ההשכל.
נתניהו שיחק "בונקר". הוא לא העז לעבור מבלימה להכרעה. הוא העדיף לא לנצח ולא להכריע את שלטון מערכת המשפט בכלל ובג"ץ בפרט. הוא בחר לא להכריע את תמנון עמותות השמאל הקיצוני. הוא לא העז לנטרל באמת את התקשורת האלקטרונית ואת "השידור הציבורי". אבל מעל לכול, הוא העדיף לא להחיל את הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, ולפחות להתחיל בתהליכים ראשונים בכיוון הזה, במטרה להכריע את יומרת הלאומיות הפלסטינית ולפתור את הסוגיה בדרך היחידה האפשרית.
עכשיו כל אויביו אלה חברו נגדו להפילו. מערכת המשפט מגישה נגדו כתב אישום, עמותות השמאל מריצות נגדו את מפלגת הגנרלים, התקשורת מקדמת את המפלגה בדרכיה הידועות, ומעל הכול, חוסר הרצון שלו להכריע את היומרה הפלסטינית הותיר לשמאל הישראלי בסיס לאג'נדה שמאלנית של נסיגות. לו היה מכריע נתניהו את שקר הלאומיות הפלסטינית, הוא לא היה מותיר לשמאל הישראלי קרש הצלה להיאחז בו כדי לבסס אג'נדה מדינית כלשהי. נתניהו העדיף "לשבת על האחוריים", לגרור, למרוח, לבזבז זמן ולהותיר את המצב ביהודה ושומרון על כנו – לא לבלוע ולא להקיא – והתחמק מהכרעה היסטורית. עכשיו חוזרת אליו ההתחמקות הזו כבומרנג.
מלבד להביא את המלך המשיח, היה נתניהו יכול – עם הקואליציה האחרונה שלו, הטבעית ויציבה יחסית – לעשות כמעט הכול. אבל הוא העדיף לתת לכחלון זכות וטו ולא להחזיר את מערכת המשפט למקומה הטבעי והראוי, כפי ששאפו בנט ושקד וגם לא מעט שרים במפלגתו הוא. גם בזירות האחרות הוא העדיף לבלום ולא להכריע את יריביו. היום הוא משלם את המחיר.
לנתניהו לא הייתה רק קואליציה שאפשר לעשות עמה כמעט הכול, לו רק היה רוצה ומתאמץ קצת. היה לו גם ממשל אמריקני אוהד מאין כמוהו. גם כאן, כשמסתכלים לאחור, מדהים לראות עד כמה מסמס נתניהו את ההזדמנות. אמנם הוא האחראי הבלעדי למצב הבינלאומי המצוין של ישראל, ולא רק בהקשר האמריקני, אבל הוא גם האחראי הבלעדי להתרשלות במיצוי כל האפשרויות שהמצב הזה סיפק.
ככה זה. מי שלא מתקדם – נסוג. ההיסטוריה לא מאפשרת לבני האדם לדרוך במקום. היא תובעת התקדמות, ואת מי שלא מעז להתקדם היא מסלקת מעל דרכה כדי לפנות מקום לרעו הטוב ממנו שיעשה את המלאכה.
הבחירות הקרובות טרם הוכרעו. אף שהוא עומד מול מתקפה אפקטיבית מאוד משני אגפים, פוליטי ומשפטי, מוקדם לחשוב שנתניהו יפסיד בהן. אבל אין ספק שאת הקרב הלא פשוט הזה על עתידו הפוליטי היה נתניהו יכול לחסוך לעצמו.
אבל, כפי שנרמז כבר בתחילת הדברים, זו לא רק שאלה של אסטרטגיה אלא בעיקר של פסיכולוגיה. נתניהו הוא שחקן הגנה מובהק, אבל קשה לו לעלות להתקפה. את תהליך אוסלו הוא בלם באופן מעורר השתאות, אבל לא עקר את זרע הפורענות מן השורש. את הלקח הזה צריכים עכשיו ללמוד ולהפנים היטב כל מי שחפצים להיות יורשיו, בתקווה שלא נזדקק לתקופת מעבר מכאיבה ומסוכנת של ממשלת שמאל: חובה לעבור מבלימה להכרעה. בכל החזיתות. כי מי שלא מתקדם – נסוג.
