המשבר הדיפלומטי עם פולין מיותר. הוא לא צריך לקרות. הפולנים לא היו צריכים להשתתף ברצח שלושה מיליון יהודים על אדמתם, בין בשתיקה ובין בהשתתפות פעילה ועולצת. הם היו צריכים לחשוב מראש לפני שהסגירו ועינו את יהודי ארצם, לפני ששתקו וחייכו בהביטם בעשן של משפחות, כפרים ועיירות שלמות עולים בעשן השמימה, לפני שעשו כל זאת בנפש חפצה, באכזריות ובשמחה לאיד. אם הפולנים היו נמנעים מכל אלה, המשבר הדיפלומטי היה נמנע.
המשבר הזה באמת לא היה צריך להיות. אבל אנחנו לא יכולים לשקר. אף שניסינו. אבל אין מספיק אדמה בפולין לכסות על הדם, אין מספיק אטמי אוזניים דיפלומטיים לאטום את הצרחות, אין מספיק סכי עיניים שימנעו מאיתנו לראות את המבטים של המשפחות שלנו. הגרוע מכול הוא הזיכרון, שלא נותן לנו מנוח. כמו נקר, דופק, דופק בחללי הראש והלב.
שגרירת ישראל בפולין צריכה להינזף. הנרטיב של הפולנים שונה משל היהודים, והעולם חייב להכיר בזה. איך היהודון הזה, ממלא מקום שר החוץ הישראלי, מעז להגיד את שלו, ובביטחון כאילו זאת האמת היחידה? זו חוצפה שאין כדוגמתה. היו אלפי פולנים שדווקא ניסו להסתיר ולהציל יהודים בתקופת ההשמדה. חבל שהם לא כאן כדי להעיד על כך, משום שרובם נרצחו בידי הגרמנים לאחר שחבריהם הפולנים הלשינו עליהם.
אני מבינה את הפולנים. זה באמת נורא לא נעים להסתכל בעיני הילדים ולומר להם: כשהגרמנים עשו כאן את הזוועות הנוראיות בהיסטוריה, אנחנו שמחנו, אנחנו עזרנו, אנחנו הגדלנו ראש. אתם שומעים, ילדים, זה נורא. אנחנו מצטערים ומתביישים. זה באמת לא נעים.
פחות נעים מזה הוא מה שאירע ב־1 ביולי 1941 בעיירה ידוובנה, שהייתה אז שטח הפקר. ביום ההוא גררו תושבי העיר הפולנים את מאות שכניהם היהודים לכיוון האסם, התעללו בהם, עינו אותם, נעלו אותם במבנה ושרפו אותם חיים. לאחר מכן בזזו את רכושם. העובדות התגלו כשנפתחו הארכיונים, והבושה הייתה קשה מלהכיל.
ידוובנה אינה מקרה פרטי, כמובן. יעידו יהודי ורשה, למשל, שיספרו על הלשנות, מעשי בריונות, סחיטות והסגרות בידי שכניהם הפולנים. כך גם מי ששרד את פוגרום קילצה ב־4 ביולי 1946, אחרי המלחמה, כשהמון פולני טבח ב־42 יהודים ניצולים משום שהאמין בעלילת דם.
לא כל מי שהיו שותפים בפוגרומים האמינו בעלילות דם. חלק האמינו בביזה. רובם לא רצו שבעלי הבית שחזרו מהמחנות והיערות יתבעו את רכושם, ועד היום הם מסרבים להחזיר רכוש בשווי מיליארדים שהם מחזיקים קרוב לליבם האנטישמי.
בידוובנה ממשיכות עד היום ההסתרה וההכחשה של האנטישמיות הפולנית: תושבי העיירה והכפרים הסמוכים מתנכלים למי שמכיר בפשע, ואם ראש העיר מעז להשתתף בעצרת זיכרון הוא מודח לאלתר. זו הייתה האווירה אז, וכך היא גם היום.
מאידך גיסא, יש פולנים המכירים בזוועות הדורות הקודמים, ואף חוקרים את חלקם של הפולנים בהשמדת היהודים. בפולין פועל "מכון לזיכרון לאומי", המאגד בתוכו מסמכים המצביעים על כך שבשלוש השנים שלאחר המלחמה רצחו הפולנים במו ידיהם 1,500 יהודים שניצלו מהתופת. את הדם הזה אי אפשר לכבס.
עשרות אלפי יהודים ברחו מפולין אחרי המלחמה. אם רק גרמנים אשמים באנטישמיות וברציחות ההמוניות, מדוע ברחו היהודים לאחר שהנאצים הסתלקו? הפולנים חייבים לענות בכנות על השאלות הנוראיות העולות מההיסטוריה. אנחנו לא מוכנים לשתף פעולה בשקר שלהם.
יגידו מי שזיכרונם קצר ונפשם סלחנית ופניהם קדימה וכרטיס לשופינג בוורשה בארנקם: אבל הם עוזרים לנו נגד החלטות אוטומטיות נגדנו באיחוד האירופי, ונאבקים לצידנו נגד החלטות בעד איראן. ואשיב: אי אפשר למחוק שואה אחת כדי למנוע אחרת. אם השמדת יהודי אירופה אינה מצריכה חשבון נפש ובקשת סליחה כוללת ולימוד העובדות, אז גם השמדת היהודים בישראל בידי איראן אינה דורשת חשבון נפש. אם לא נפסיק לספר שרוב הפולנים שמחו כשרצחו יהודים, לא תערכו את ועידת וישגרד בארץ? אז לא צריך. אם אתם לא באים נקיים לוועידה, ומכריחים אותנו לשחק "כן, לא, אנטישמי, פולני", אנחנו לא מאמינים בכנות המאמץ שלכם.
