נאום גנץ היה עוד הוכחה לניצחון המסתמן של הימין בשוק הדעות. מכל מפלגות השמאל, רק מרצ ממשיכה לדגול בפה מלא בשתי מדינות לשני עמים, בקושי מפלגת העבודה. אבל בשוק האלקטורלי מצב הימין לא קל, בלשון המעטה. לפי הסקרים, גוש המנדטים שלו שברירי למדי, לא רחוק משפת התהום.
מספיק שמפלגה ימנית אחת לא תעבור את אחוז החסימה (כחלון? הבית היהודי? ש"ס? ישראל ביתנו?), כדי שהימין יאבד את השלטון. סכנת בזבוז הקולות מתחת לאחוז החסימה אורבת לו יותר מאשר לגוש השמאל־מרכז, מפני שקבלני בזבוז הקולות מהבחירות הקודמות שוב עובדים שעות נוספות. הגוש טרם התאושש ממהלומת הפרישה של בנט ושקד, גם בנט ושקד עצמם טרם התאוששו, ועד סגירת הרשימות נותרו פחות משלושה שבועות. בין לבין נערך היועץ המשפטי למשלה להנחית כתב אישום חמור על ראשו של מנהיג המחנה, שכנראה יבריח לא מעט מצביעי ליכוד אל המפלגה טהורת המידות של גנץ ובוגי. אז מה עושים?
עושים מה שהשמאל־מרכז עושה עכשיו. מצופפים שורות לנוכח פני האויב, ומכניסים לראש ש"איחוד או הקול אבוד". נתניהו חייב להתאמץ יותר כדי להחזיר את כחלון הביתה ולהתפייס בהקדם עם גדעון סער, אחד הבכירים היחידים בליכוד שבנקודת הזמן הזו מסוגל להתחרות בכוח המשיכה של גנץ. אם נתניהו ימשיך לנדות את סער, ולהשעין את כל הליכוד על בלימת הנהגתו שלו, מפלגת השלטון הוותיקה תצטייר כמכונית משומשת מול רכב השטח הנוצץ של חוסן לישראל.
גם בבית היהודי נדרש ציפוף שורות מהיר וכואב. ההיגיון המפלגתי אומר שמפלגה עם כוכב ימני כמו סמוטריץ אינה זקוקה לאיתמר בן גביר או אלי ישי, אבל היגיון דומה הנחה גם את רחבעם זאבי בבחירות 92' כשדחה את תחנוני האיחוד של 'התחיה', והסוף המר ידוע. אחוז החסימה הוא סכנה קיומית למפעל שסמוטריץ מייצג בכנסת, וכשיש ספק אין ספק. אם הבית היהודי בראשות סמוטריץ יגרוף איכשהו ארבעה־חמישה מנדטים, אבל שני מנדטים ימניים יקרים ירדו לטמיון בגלל ריצה נפרדת של עוצמה לישראל ושל אלי ישי, בני גנץ עשוי לעבור דירה לבלפור עוד לפני יום העצמאות.
