לפני הכול תנו לי לפתוח בחיוך של נחת, נחת עם פרגון. אחרי יותר מעשרים שנה נראה שמדינת ישראל מקיאה ממנה את הכוח הרב־לאומי TIPH המוצב בחברון. כתבתי כאן בעבר שאת TIPH צריך להעיף, שזה כוח עוין בלב עיר האבות ושזה רק בידיים שלנו. ואכן, ביום שני הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא לא מתכוון לחתום על הארכת המנדט של הכוח הרב־לאומי בחברון שאמור לפוג בימים אלה ממש. המשמעות היא שהמשקיפים של כוח TIPH יחזרו למולדתם – שווייץ, שבדיה, נורבגיה, איטליה וטורקיה. שלום ולא להתראות.
אני לא תמימה. אין לי ספק שהבחירות הממשמשות ובאות עשו את שלהן, אבל היידה דמוקרטיה. אם זה אפקט הבחירות, הבו לי בחירות. באותו מאמר לפני כמה שבועות נימקתי והדגמתי מדוע הגיע הזמן להפסיק את המנדט, איך הפך הכוח הזה למזיק ולא סתם למשקיף, איך הם מטרידים את כוחות הביטחון וממררים את חיי התושבים היהודים, איך הם מפיצים חוברות תעמולה אנטי־ישראלית שמטרתן לטשטש ואף למחוק את הקשר בין היהודים לבין עיר האבות. לישראל, הזכרתי, שמורה הזכות להפסיק או לחדש את המנדט בכל חצי שנה. עכשיו, אחרי עשרים שנה של חידושי מנדט, החליט ראש הממשלה להפסיק אותו. כפיים.
ומילה על יוזמה אזרחית: הכול התחיל לזוז ביוזמתה ובמרצה הבלתי נגמר של אורית סטרוק, שידעה ליצור קואליציות של ארגונים ונבחרי ציבור, תוך ראיית התמונה הכוללת ודבקות במטרה. אורית נבחרה למקום השלישי ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת הבאה. אני לא יודעת אם זה מקום ריאלי או לא, אני כן יודעת את מי אני רוצה לראות בכנסת הבאה.
שקט וקטלני
ומכאן, מהניצחון הקטן והמתוק הזה, לקרקע המציאות. ליתר דיוק, לכבישי המציאות.
אם מישהו יקפוץ לקריית־ארבע ויעיף מבט בחניון האוטובוסים, הוא לא יבין מדוע הם מקושטים בכל־כך הרבה שפריצים של צבע. סוג של אומנות מודרנית? אומנות סביבתית? ובכן, לא. סוג של טרור חדש־ישן שמופעל בכבישי יו"ש ולא מגיע לכותרות. בכל שבוע מושלכות שקיות צבע לעבר האוטובוסים הללו, המסיעים אלפי נוסעים. השקיות מושלכות בעוצמה אל עבר השמשה הקדמית של האוטובוס ממוגן האבנים והירי, וצוחקות על המיליונים שהושקעו במיגון המאסיבי. המטרה: חסימת שדה הראייה של הנהג ותאונת דרכים קטלנית. בשפה קצת פחות מכובסת: ניסיון רצח של חמישים יושבי האוטובוס. יום אחד נהג עלול לאבד שליטה, חלילה, ואז נתחיל לשמוע על הטרור הזה. אולי.
כמו בגבול עזה, אחרי שהמצאנו את מערכת ההגנה המשוכללת של 'כיפת ברזל' נגד טילים והשקענו בה את מיטב כספנו ומוחותינו, הגיע הנשק הפרימיטיבי של העפיפונים והבלונים. גם כאן, המצאנו מערכות הגנה במיליונים והשקענו אותן בתחבורה הציבורית. בהתחלה פלסטיק במקום זכוכית (נגד אבנים), לאחר מכן שכבות של זכוכית משוריינת ולבסוף מיגון מלא ואף אסתטי נגד ירי. אז הגיע נשק פרימיטיבי יותר – שקיות צבע, צמיגים בוערים על הכביש ועוד המצאות. זה משמח מצד אחד, כי ירי אכן קטלני יותר מאבן, אבל זה רק מוכיח לנו שבבעיה אנחנו לא מטפלים, אלא בעיקר משתבללים במיגון.
הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון הפכה להיות סיוט. לא כל כביש, לא כל יום, אבל הטרור השקט הולך וצובר תאוצה ולא שומעים עליו בשום מקום.
ראיה סלקטיבית
לאחרונה עלה לכותרות האירוע שבו נהרגה עאישה א־ראבי, ערבייה, אם לתשעה ילדים. אירוע נורא ואיום. נראה שהשב"כ לא ממש בחל באמצעים כדי למצוא את האשמים, ולפני כמה ימים הוגש כתב אישום חמור נגד אחד העצורים שלכאורה השליך את האבן שפגעה בעאישה. אבל משהו אחר תפס את עיניי בדיווח על כתב האישום הזה. על האבן שפגעה בעאישה נמצא DNA התואם את זה של הנאשם, וזו לפי הפרסומים הראיה המרכזית בתיק. אם אכן יואשם, אני מבקשת מבית המשפט לגזור עליו את העונש המקסימלי האפשרי. זה רצח מתועב ואת הרע צריך לבער.
אני רק תוהה איפה אותה נחישות כשמגיעים לטרור דומה כנגד יהודים. לא רק ירי ומטעני חבלה, אלא טרור של אבנים ושקיות צבע. הלכתי ובדקתי בדו"חות של השב"כ. בדו"ח הטרור של חודש דצמבר 2018 מדווח השב"כ על עלייה (קלה) במספר הפיגועים באזור יהודה ושומרון. 118 פיגועים לעומת 106 בנובמבר. אבל אל נא נסתכל בקנקן, בואו נסתכל בתוכו. מה כוללת הספירה? בקבוקי תבערה, מטענים, ירי, הצתה, דריסה, דקירה, השלכת רימון ו"יידוי חפץ" (פיגוע אחד). כלומר: אין ספירת פיגועי אבנים. אין ספירה של גלגול צמיגים בוערים לכביש, אין ספירה של יידוי שקיות צבע.
תושבי יו"ש סובלים מעלייה בהיקף הפיגועים, אלה שנספרים ואלה שלא נספרים אך עלולים להיות קטלניים לא פחות. אין לי ספק שהשב"כ עושה לילות כימים בסיכול טרור, אבל במשך יותר משלושים שנותיי למודות האבנים והטרור, לא שמעתי שמישהו לקח דגימות די־אן־איי מאבנים שהושלכו לעבר רכבי יהודים. רוב פיגועי האבנים מסתכמים בטלפון מבוהל למוקד ביטחון, ובפנייה למשטרה ולמס רכוש.
בחורה בשם איילת שליסל כתבה השבוע פוסט בפייסבוק על הניסיון שלה בשכנוע גורמי האכיפה לקחת דגימות מאבן שחדרה לרכב ופגעה בראש בעלה, כשברכב הייתה גם תינוקת בת כמה חודשים. "לא ניתן לקחת דגימות מאבן", אמרה לה השוטרת בתחנה, ואפילו לא ניגשה לראות את הרכב הפגוע או את האבן. לי אין מושג אם אפשר לקחת דגימות מאבן או לא, אין לי הידע המקצועי; אבל ההשוואה בין המקרים זועקת לתקרה, בטח ובטח כשהמקרה שאיילת מתארת קורה עשרות פעמים מדי שבוע בכבישי יהודה ושומרון.
איך זה יכול להיות? ככה. כי כמו שלא סופרים את הפיגועים בדו"חות, גם לא סופרים את התושבים. מה שנקרא, התרגלנו. לזכוכיות המנופצות, לדפיקות הלב, לידיים הרועדות על ההגה, למתח, למארבים הקטלניים, לפגיעות בפח של הרכב, לכמעט אובדן שליטה בנהיגה, לצמיגים הבוערים שמגולגלים אל המכוניות הנוסעות, לאדישות המערכת. לאור התנהלות מערכת הביטחון, מקטן ועד גדול, אין לי מסקנה אחרת מאשר הדם שלנו זול יותר.
אם נמשיך לספוג, להוריד את הראש, לעצום עיניים ולהשתבלל – הטרור רק ילך ויחריף ויעלה בדם יקר. כדי למגר טרור כדאי קודם להתייחס אליו כטרור, לספור אותו, להשתולל על כל אבן שנזרקת, לשאוף למדיניות של אפס אבנים (כן, אפס). כמדיניות, כצבא, כשב"כ, וגם כתושבים.
ביהודה ושומרון השגרה מתחלפת בשגרע, ואנחנו מתרגלים אליה מהר מדי. 
