אחד הסעיפים החריפים בדו"ח ועדת השופט אדמונד לוי ז"ל, הוא זה התוקף את השימוש בכלי המשפטי העונה לשם "צו שימוש מפריע", אותו לוי כינה "צו דרקוני".
נניח שאתם בעלי קרקע ומישהו פלש לשטח שלכם. על פי דיני המקרקעין החלים ביו"ש (המתבססים על חוק המקרקעין העות'מני), תוכלו לפנות לרשויות המִנהל בדרישה לסיוע בפינוי פלישה טרייה למקרקעין – ובלבד שלא עברו שלושים יום מיום הפלישה. אם המועד הזה חלף, תצטרכו לפנות לבית המשפט כדי להוכיח את טענותיכם.
בתחילת שנות האלפיים, בעקבות סכסוכי קרקעות בין חקלאים יהודים לערבים, חוקק המנהל האזרחי צו צבאי הקובע כי כאשר אדם מערער על חזקתו של אחר המחזיק ומעבד קרקע, ניתן להוציא כנגד המחזיק 'צו שימוש מפריע'. בניגוד לחוק המקורי, המאפשר לסלק אדם המחזיק בקרקע רק בטווח של שלושים יום מכניסתו אליה, צו שימוש מפריע מאפשר להוציא חקלאי מאדמתו גם אם היא בחזקתו כבר חמש שנים, תקופה ארוכה בהרבה. למען האמת מדובר בפרק זמן ארוך עוד יותר, שכן במהלך השנים נקבע כי אם נעשו שינויים בשימוש בקרקע – למשל אם החקלאי החליט לעבור לסוג אחר של גידולים – ספירת חמש השנים מתחילה מחדש.
פינוי שנעשה על בסיס צו זה לא דורש הוכחת בעלות מצד הטוען לפלישה, והמִנהל מסתפק בדרישות נמוכות מאוד של "זיקה למקרקעין". זהו צו שוויוני לכאורה, אבל רק לכאורה. במהלך השנים מעולם לא נעשה בו שימוש כלפי ערבים, אלא כלפי חקלאים יהודים בלבד. המנהל לא בדק לעומק טענות בעלות ערביות מכוח עיבוד וחזקה, ואימץ אותן כמעט כברירת מחדל.
במהלך השנים סיקרנו באופן נרחב את חוסר הצדק השיטתי שחולל הצו האמור. הביקורת הציבורית עשתה את שלה, ובשנים האחרונות כמעט לא נעשה בו שימוש. כל זה היה נכון עד לאחרונה. פתאום, משום מקום, ניעור הדרקון לחיים.
מעשה שהיה כך היה: עמק שילה כולל שטחים נרחבים של חקלאות יהודית משגשגת, חלקן הגדול על אדמות מדינה מוכרזות, וחלקן על אדמות לא מוסדרות שהמדינה טרם הכריזה על בעלותה בהן. בסוף שנות התשעים החלו חקלאים מהיישוב עדי־עד לעבד שדה על אדמת מדינה מוכרזת, שהוקצתה כדת וכדין לשימושם על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות החטיבה להתיישבות. פאתי השטח, כעשרה דונמים, הן אדמות 'מירי' שלא הוכרזו כאדמות מדינה. קרקעות 'מירי' הן אדמות בבעלות הריבון, המדינה, שהשלטון העות'מני החכיר לנתיניו לתקופה ארוכה לשימושים חקלאיים. על פי חוק המקרקעין העות'מני, ששרידיו עדיין תקפים ביהודה ושומרון, אדמות אלה אפשרו יצירת זיקה קניינית ואפילו מכירה באמצעות 'עיבוד וחזקה' במשך עשר שנים.
בשנת 2010, בעקבות תלונות של ערבים מהכפר הסמוך, שטענו לבעלות גם על חלק מאדמות המדינה המוכרזות שהוקצו לחקלאים היהודים וגם על פאתי השטח, הוצא צו שימוש מפריע נגד החקלאי אסף אזולאי שרכש את הקרקע מחקלאי יהודי אחר. זמן קצר לאחר מכן עתרו הערבים לבג"ץ בדרישה לממש את הצו.
אזולאי לא היה מודע לתהליכים המנהליים שנפתחו נגדו. רק כאשר הטרקטורים של המנהל האזרחי הגיעו לשטח, הוא עתר לבג"ץ בדרישה לעצור את עקירת הכרם. החקלאי דרש לקבל זכות שימוע וערער על ההיגיון של הצו. ועדת העררים כוללת שלושה שופטים צבאיים. שבע שנים תמימות לקח לוועדה לגבש את החלטתה, ובינתיים נותרה העתירה הנגדית תלויה ועומדת בבג"ץ. בשבוע שעבר קבעה הוועדה כי שני הצדדים לא הצליחו להוכיח זכויות במקרקעין, ושלמעשה ראוי היה להכריז על הקרקע כאדמת מדינה.
"יתר המשיבים או העדים מטעמם, לא הציגו בפנינו ראיות אמינות התומכות בטענותיהם בדבר זכויות. אציין כי איש לא מנע מהם, לרבות גם היום, להגיש בקשה לרישום ראשון על שמם – עובדה שמכרסמת בעליל באמינות טענותיהם", כתב השופט סא"ל מנשה וחניש. ההרכב קבע עוד כי המנהל האזרחי "לא פעל כנדרש וכמצופה ממנו בכל הנוגע לבירור המעמד והזכויות של הקרקע. אני סבור כי מדובר קרוב לוודאי באדמות מדינה. נכון היה יותר לו היה עושה המנהל האזרחי שימוש בסמכותו להוציא צו פינוי כדרך שהוא פועל בפינוי פולשים באדמת מדינה".
הבנתם את ההיגיון? הקרקע היא ככל הנראה אדמת מדינה, ממש כמו הקרקע הסמוכה שהוקצתה לאנשי עדי־עד כדת וכדין. ולמרות זאת, החקלאי היהודי שמעבד אותה שנים רבות יגורש ממנה. זאת אף שהתברר מעבר לכל ספק כי תלונתם של הערבים לא הוכחה – תלונה שבעטיה מלכתחילה הוצא צו השימוש המפריע נגד אזולאי, ושבגללה נמנע ממנו להחזיק בה זמן מספיק לצורך רכישת זכות קניינית במקרקעין. ובשורה התחתונה, צו השימוש המפריע שהוצא נגדו יישאר בתוקפו.
יום למחרת התקיים דיון בבג"ץ בשתי העתירות. השופטים הורו למדינה להציג את עמדתה ביחס לתוקפו של חוק ההסדרה, ושאלו האם החוק, ככל שלא ייפסל בבג"ץ, יחול גם על הקרקע הספציפית הזו. עבור אזולאי זהו חבל ההצלה האחרון שיציל את מטעי הגפנים שלו מרמיסה בכף הדחפורים. למותר לציין שאם חוק ההסדרה כבר היה פעיל ומיושם, כל הסאגה הזו הייתה נחסכת.
"החלטת ועדת העררים נראית כמו בבואה מעוותת של משפט שלמה, וממחישה את עוצמת האפליה הכרוכה בצווים הללו", הגיבו בתנועת רגבים. "החקלאים היהודים מעבדים שנים ארוכות את הקרקע, טענות הערבים לזיקה לקרקע הוכתרו כבלתי אמינות, והקרקע אמורה להיות בכלל אדמות מדינה, ממש כמו החלקה האחרת שאותה מעבד אזולאי ברשות המדינה. איזה היגיון יש בהחלטה לעקור את הכרם?"
