בשנת 1987 עברו הוריי מקריית־מלאכי לבית־אל. הנה שתיים מהתמונות שחקוקות בזיכרוני מאותה תקופה: שעת פלג־המנחה, חבורת גברים מתגודדת סביב הרכב של אבא שלי, שחנה בסמיכות לבית הכנסת, מתבוננת בעניין ובחרדה בשמשה הקדמית שנופצה מ"האבן הראשונה של האינתיפאדה". למחרת חזר אבא הביתה מהמכולת ופרס על השולחן בגאווה את העיתון, פתוח על עמודים 2־3. הפורד הישנה שלו עם הזגוגית המרוסקת כיכבה בידיעה, שבה צוטטו תושבים מבית־אל שלא הבינו מה קרה לשכנים שלהם.
שנתיים לאחר מכן, כשעליתי לכיתה ז', המצב הפך לבלתי־נסבל. הנה תמונה מתשמ"ט: אני חוזר ליישוב בטרמפ עם מורה מבית הספר שבו למדתי. בכביש 60 הישן, כמה מאות מטרים לפני כיכר מנרה ברמאללה, הרכב נרגם בסלעים. השמשה מולי מתנפצת, וכולי מתכסה בשברי זכוכית. הנהג מנסה לדרוך את אקדחו, אך כמעט מתנגש בעמוד. ג'יפ צבאי שנסע לפנינו לא הבחין באירוע והמשיך בנסיעתו. הנסיעה הביתה בקור המקפיא הייתה סיוט, גם אם לא כמו טיסה ב־F15 שחופתו ניתקה בשחקים. למחרת הגעתי נסער לבית הספר, ושוחחתי עם חברים לספסל הלימודים שעברו גם הם חוויות דומות. החלטנו שאם הצבא לא דואג להיסטוריה היהודית, אנחנו נדאג לה.
אחרי תפילת ערבית ירדנו מערבה, לכיוון הכביש לג'לזון. עברנו את הגדר התלתלית, חצינו את מתחם בית העורות הנטוש, הגענו סמוך לכביש ונשכבנו מאחורי תלולית עפר קטנה. באותם רגעים המחשבות שלי נדדו לספרייה. נזכרתי ביומני מאיר הר־ציון, בפעולות התגמול הנועזות של יחידה 101, בסדרת 'הימאים', ב'חסמבה', ב'המעז מנצח', ובשלל ספרי ההיסטוריה על תקופת המחתרות שבלעתי בזה אחר זה באותה שנה. לראשונה הרגשתי חלק ממורשת מפוארת של חלוצים ולוחמים, והלב הלם בעוז.
עם הינתן האות התרוממנו והשלכנו אבנים לעבר מה שנראה כמו מונית ערבית. שתי אבנים החמיצו, אחת פגעה, ואנחנו פצחנו במנוסה הביתה. אני נפלתי על התלתלית, בגדיי נקרעו, ידיי ורגליי נשרטו. כשהגעתי הביתה המתנתי בחושך מחוץ לאשקובית, מזיע ומתנשף, עד שהסלון התרוקן. חמקתי מהר למקלחת וזרקתי את הראיות המרשיעות מהחלון. על אחת מהן, חולצת סניף חדשה משבת ארגון, כאב לי הלב במיוחד.
למחרת כינס רב היישוב את מתפללי בית הכנסת, ומזכירות היישוב הוציאה מנשר בהול. התברר שהאבן פגעה ברכב של השב"כ שהיה בפעילות מסוערבת. הרב הורה לתושבים לחקור את ילדיהם שלהם, ולהסגיר למשטרה את הילדים המעורבים. "זהו מעשה נבלה", רעם הרב בקולו והלם באגרוף על הבימה. למזלי הוריי לא היו בבית הכנסת, לא קראו את המנשר ולא העלו על דעתם שהם צריכים לחקור את הבן יקיר להם.
מושגים כמו "נערי גבעות" ו"תג מחיר" לא היו קיימים כלל באותה תקופה, אף שחלק מעצורי המחתרת היהודית עדיין היו בכלא. אני נזכר בסיפור הזה, בעקבות הסלוגן החדש שפשט השבוע בתקשורת המגזרית: "הילדים של כולנו". אני יכול להבין מאיפה הוא בא. אירועים מהסוג הזה קרו בילדותנו, ועלולים לקרות גם לילדינו. את הורי אחד העצורים אני מכיר אישית, וההתמודדות המשפחתית שלהם איננה פשוטה כלל.
הקושי מתעצם בשל החשדנות המובנית כלפי שירות הביטחון הכללי. העדויות מ'חקירות הצורך' בתיק הרצח בדומא ומחקירת הצתת כנסיית הדורמיציון ששוחזרה לאחרונה בתוכנית 'עובדה', מלמדות כמה רחוק יכולים ללכת הסמויים. אמצעי ההפקה המרשימים בחקירת ההצתה כללו מופע אימים מצמית על סט של 'כלא' שלם עם 'אסירים' ו'סוהרים', שכולם שוטרים בתחפושת. אירוע מקאברי, שנועד ליצור תחושת איום אקוטית ולחולל מצוקה פסיכולוגית חריפה בנפשו של הקטין החשוד, וזאת כדי להביאו להודות במעשה. אין דרך להצדיק זאת. זוהי התנהלות פסולה ושימוש לרעה בכוח שלטוני. נכון, לא היו שם עינויים פיזיים ולא מניעת מזון או שינה, אולם מה שכן היה שכנע את בית המשפט המחוזי לפסול את ההודאה.
על רקע זה אפשר להבין את ההתגייסות הנרחבת של רבנים ואנשי ציבור – מרבני בית הלל ועד הרב דרוקמן – להגן על 'הילדים של כולנו' ולדרוש ממערכת הביטחון לשחרר את העצורים מ"מרתפי השב"כ".
מצע מנותק
ואחרי ההקדמה הזו אני מבקש שננסה לעשות פאוזה, ונבחן את הסוגיה בפרספקטיבה קצת אחרת. השאלה שאני מבקש להעלות לדיון היא "את מי הסיפור הזה משרת".
להמחשה אני רוצה לחזור שוב למחוזות נעוריי, אל 'שבוע הישיבה' בישיבת 'עוד יוסף חי' ששכנה בזמנו בקבר יוסף. הגעתי אליה עם חבר, למטרת הפוגה ושינוי אווירה באמצע 'זמן חורף' של שיעור א' (תשנ"ה). השבוע נזכרתי בשיחה שהייתה לי אז עם אחד מאברכי הישיבה, בהסעה שיצאה מיצהר לקבר יוסף. במשך קרוב לחצי שעה פרס בפניי בן שיחי את משנתו, שכללה את המרכיבים הבאים: למדינת ישראל אין זכות קיום מבחינה רוחנית; הרב קוק שראה במדינה 'אתחלתא דגאולה' טעה והטעה; החרדים, שאינם דבקים בירושת הארץ, הם 'ערב רב' ועתידים לרשת גיהינום; חובה להטמיע שנאה עמוקה ויסודית כלפי 'בן האמה' הערבי כתנאי לירושת הארץ; את הקיים יש להחרים עד היסוד, שכן מדינה יהודית מתוקנת תקום רק על חורבות הציונות החילונית.
בתחילה ניסיתי להתווכח איתו, אך די מהר הבנתי שאני עומד פה מול גרסה חדשה ולא מוכרת של סאטמר פינת נטורי קרתא. רק שבניגוד למקור הצמחוני, לבן שיחי יש יומרות מעשיות וקונקרטיות למדי באשר לדרך הנדרשת כדי לחולל אפוקליפסה עכשיו. הוא אשכרה מעסיק את עצמו בשאלה כיצד להביא את משיח בן דוד באמצעות מלחמת גוג ומגוג.
חוברות 'המרד' של מאיר אטינגר, שמתדלקות את הגרעין הקשה של נוער הגבעות, יושבות על המצע הזה בדיוק. מדובר בהלך מחשבה אוטופי, המורכב מתמהיל של בעבוע רגשי לא מווּסת, ניתוק חברתי ותרבותי מתמשך, שקיעה בטקסטים מיסטיים נטולי הקשר, ומנה גדושה של מגלומניה נטולת מודעות. כבר לא מדובר במשובת נעורים או בתגובה אזרחית ספונטנית על חידלון המערכת בהגנה על ביטחונם האישי של תושבי יו"ש, אלא בחתרנות מדינית בעלת סממנים מיליציוניים. רוב הרעיונות שלהם נטועים עמוק מעבר לקו השחור של סעיפי חוק העונשין הפלילי. ההתיישבות והם לא נמצאים בכלל באותו אזור חיוג.
הגרעין הקשה, הדוגל ברעיונות האפוקליפטיים, כולל ככל הנראה לא יותר מ־50־70 צעירים. רק בודדים מהם חצו את גיל שלושים, ולא במקרה. הצד השווה שבהם הוא אמונה יוקדת בכך שהם יודעים טוב מכולנו כיצד לפעול 'על פי התורה הקדושה'. החזון שלהם מתיימר להכריח את מדינת ישראל לגרש את כל המיעוטים, להחריב את המסגדים והכנסיות, ולחולל מלחמה בינלאומית שבסופה ייבנה בית המקדש ותוקם תיאוקרטיה יהודית בדמות שלטון רבנים שמבינים את 'האמת' ונאמנים ל'קודש'.
על ציר הזמן, רמת האלימות והתעוזה של הגרעין הקשה עלתה פלאים. שריפת המשפחה בדומא, סקילת מוחמד אבו־חדיר (בהשראתם) והריגתה של עאישה א־ראבי, מאפילים כבר על הצתת כנסיית הלחם והדגים וכנסיית הדורמיציון. את הנזק שהמעשים הללו גרמו להתיישבות קשה לכמת ולשער. כל אירוע כזה מפזר נשורת גרעינית רעילה, ששנים ארוכות נדרשות כדי לנקות אותה, אם זה אפשרי בכלל. אירועי תג מחיר הם דלק חריף לארגוני חרם ולפעילות אנטי־ציונית עוינת של מדינות אירופיות. הם ההוכחה האולטימטיבית של שונאי ישראל לכך שהכיבוש מושחת ומשחית.
שיטת הפירמידה
מהו היקף התמיכה בהתיישבות לרעיונות הללו? סביר להניח שבין אפסי למזערי. אם כך, כיצד מצליחים הממזרים פעם אחר פעם לנהל לא רק את סדר היום של ההתיישבות, אלא גם את סדר היום של הימין כולו? התשובה היא שיטת הפירמידה. אותה שיטה שבאמצעותה שולטים טייקונים על חברות ענק, בלי להשקיע כסף אמיתי.
כך זה עובד: צלחת הפטרי המאיצה את צמיחת הגידולים הללו, היא התמיכה המשפטית והמקצועית שהם מקבלים מעורכי הדין המבוגרים שלהם ומהארגונים שמממנים את עורכי הדין. את החוברת המיתולוגית של נעם פדרמן מכיר כל נער גבעות מתחיל. תמציתה: כשאתה בחקירה תשתוק, תשתוק ותשתוק, לא משנה מה קורה. עם השנים העסק השתכלל. לזירה נכנסו עורכי דין מקצוענים, שגם מכירים את כל הסדקים והחריצים בסדר הדין הפלילי וגם ניחנו בגאונות תקשורתית. הטיפים והניהול המשפטי שהם מעניקים לצעירים הופכים את עבודת המשטרה והשב"כ לסופר־מסובכת.
בניגוד למה שנדמה, לפעילי תג מחיר יש גב בדמות מבוגרים לא אחראים בשטח. לא לחינם חיללו אטינגר וחבריו את קדושת השבת כדי לתדרך את החשודים מישיבת 'פרי הארץ' ברחלים. הם מספרים לכולם שהמטרה היא הצלת החשודים מעינויים, אולם בפועל הטיפים שלהם עושים את ההבדל בין משובת נעורים חד־פעמית שאין לה המשך, למערכת תג מחיר שיטתית. עורכי הדין שלהם מקפידים להתבטא בשפה של זכויות אדם. אינני בוחן כליות ולב, ואין לי מושג אם המניע שלהם הוא שמירה על זכויות אדם או ניצולן הציני לצורך מתן רוח גבית לרעיונות מבית מדרשו של הרב מאיר כהנא. מה שכן ברור זה שברמת התוצאה, פעילות של ארגונים כמו 'חננו' מעניקה לפעילים האלימים גיבוי משפטי־פסיכולוגי, שמקל עליהם בעקיפין לפעול. חשוב להבהיר: כל חשוד זכאי לייצוג משפטי שיסייע בידו לעמוד על זכויותיו, ועל כך אין ויכוח. אלא שיש קו דק אך משמעותי בין ייצוג משפטי ובין מעטפת תמיכה אידיאולוגית, ציבורית ונפשית כוללת.
לא קשה להבין שהשב"כ אינו יכול להרשות לעצמו התלקחות של אינתיפאדה שלישית באמצעות דינמיט מתוצרת הגבעות. הוא חייב לפצח את התיקים ולדאוג לכך שהפעילות החתרנית תיגדע. אלא שככל שהייעוץ המשפטי של הגבעונים משתכלל וככל שרמות הביצוע שלהם עולות, השב"כ נאלץ גם הוא למתוח את הגבולות – מ'חקירות צורך' ועד למניעת מפגש עם עורך דין. במצב נורמלי, ייתכן שהיה אפשר להסתפק בחקירת משטרה רגילה. את המחיר האישי הכבד משלמים הצעירים בקצה, הנער שיידה את האבן הקטלנית או חברו שהצית את הכנסייה. עורכי הדין הממולחים והרבנים שתומכים בחילול שבת כדי 'להציל' אותם, לא נמצאים איתם בשטח ולא נדרשים לשלם מחיר בעצמם. הם, הצעירים, מוצאים עצמם בחקירות מאוד לא נעימות, וכשהמחיר הנפשי מתברר – כל הציבור נזכר לזעוק געוואלד ולהאשים את השב"כ.
השב"כ אינו יכול לאפשר התלקחות אינתיפאדה שלישית באמצעות דינמיט מתוצרת הגבעות, וככל שהייעוץ המשפטי של הגבעונים משתכלל, גם בשב"כ מותחים את הגבולות
מכת בומרנג
רבנים מכל קצוות הקשת יוצאים מגדרם וחותמים על מנשרים בדרישה לשחרר את 'הילדים של כולנו' ממרתפי העינויים; הרב דרוקמן מפרסם סרטון; אימא של עציר מתקשרת לאיילת שקד וזו נאלצת להרים טלפון לפרקליטות; ראשי רשויות ביו"ש מוצאים עצמם נגררים להפגנות מתלהמות בכיכר פריז; סמוטריץ מצייץ ציוץ פלפלני על ההבדל שבין טרור לפשיעה; השב"כ עצמו – שאחוז לא קטן ממשרתיו הם חובשי כיפות או אנשי ההתיישבות בעצמם – סופג חרפות וביזיונות; אפילו ראש הממשלה בעצמו נאלץ לסכור פיו מאימת הבוחר. כולם מופעלים כמריונטות, ונלכדים בשאלה האם יש טרור יהודי או אין. ומי משלם את המחיר הכבד ביותר? ההתיישבות ביהודה ושומרון. "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ", כמי שמגינה בחירוף נפש על חשודים ברצח.
כך נוצרה פירמידת השליטה. החבורה הקיצונית והסהרורית מנהלת את סדר היום של מחנה הימין באמצעות פרקליטיה. היא מנגנת על הרגשות של כולנו דרך נערים תמימים שהושלכו לזירה, פיונים שאינם מודעים למשחק הציני שמתנהל על גבם הצעיר. המארגנים, מאזור החיוג של 'עוצמה יהודית', עושים סיבוב פוליטי מרהיב על גב המחנה הלאומי באמצעות שימוש מתוחכם בילדים.
ההתיישבות, חשוב לזכור, מובסת לא רק בדימוי הציבורי שלה. היא מפסידה גם בביטחון הפיזי והקיומי. גם פרקליט המדינה וגם המשנה ליועמ"ש הבהירו שאם הימין הקיצוני ימשיך ללחוץ על כוחות הביטחון באמצעות המערכת הפוליטית, התוצאה תהיה חקיקה או תקנות שיגבילו את טווח חופש הפעולה של השב"כ. להגבלת יכולת הפעולה של כוחות הביטחון צפויה להיות השלכה ישירה על רוב פעולות החקירה שהוא מנהל ביומיום, אלה שעוסקות בטרור הפלסטיני. המשמעות: יותר פיגועים, פחות ביטחון.
בעתיד, המציאות הזו עלולה להוביל גם להריסת בתי מפגעים יהודים. כשארגוני שמאל הגישו עתירה בעניין, סולברג דחה אותה בנימוק שלתג המחיר היהודי אין גיבוי ציבורי. ככל שחולף הזמן והפגנות התמיכה בעצורים הולכות ומחריפות, יהיה קשה יותר לשופטים להגן על הקביעה הזו.
פשע כפול ומכופל
לסיום, אם מדברים על ערכים יהודיים אז ראוי להזכיר את התורה הקדושה. גם לה יש לומר משהו בנדון. הציווי "לא תרצח" חקוק בעשרת הדיברות. סדר הדין הפלילי ההלכתי עוסק אמנם ברוצחי יהודים, אך את החסר משלימה המכילתא על ספר שמות. המקרא קובע: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". על כך נאמר במכילתא, שהתחברה בבית מדרשם של התנאים: "'רעהו' – להוציא אחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים; לאחר מתן תורה, תחת שהוחמרו הוקלו?! באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמיים".
פירוש: על הקביעה שלפיה המונח "רעהו" אינו כולל לא־יהודים, שואל התנא איסי בן עקיבא: הרי כבר לפני נתינת התורה היה איסור להרוג כל אדם, שכן נאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". האם ייתכן ש"תחת שהוחמרו הוקלו", כלומר שהתורה באה להקל יותר משבע מצוות בני נח? אלא ברור שהאיסור להרוג נוכרי הוא איסור תורה מובהק, אך דינו של ההורג אינו מסור לבית דין אלא לקדוש ברוך הוא.
ה'משך חכמה' על פרשת משפטים מסביר כך: "שישראל שהרג בן נח איכא (יש) מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השם יתברך, ובה אמרו אין יום הכפורים ותשובה וייסורים מכפרים, רק מיתה ממרקת. נמצא דיש עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה? ועל כורחין דינו מסור לשמיים".
בתרגום חופשי: כשיהודי רוצח גוי הפשע כפול ומכופל – גם עצם הרצח, וגם חילול השם הנורא שנלווה אליו. אין לי מושג מה כתוב בתורה של נערי הגבעות ועורכי דינם, אני יודע שבתורה שלנו כתוב שכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב. "על הכול הוא מוחל, ועל חילול השם פורע מייד".
