חובבי סרטים מצוירים מכירים היטב את הרגע שבו הגיבור מזהה שהוא רץ מעבר לצוק, או שהוא מנסר את הענף שהוא יושב עליו. לפי הכללים, רגע זיהוי הטעות יהיה תמיד מאוחר מדי. למותר לציין שבעולם האמיתי תוצאות ההתרסקות יהיו הרסניות, וידרשו שיקום ממושך.
בימים אלו נמצאת מדינת ישראל על קצה הצוק. מבול העתירות נגד חוק יסוד הלאום מבקש מבית המשפט לבחון את חוקיותו של חוק היסוד מכוח עקרונות בלתי כתובים ותפיסת עולמם של שופטי ההרכב. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, אותתה השבוע שהיא מבקשת לנהל דיון מעמיק בתיק כשהרחיבה את ההרכב ל־11 שופטים. לכאורה הודעה מנהלית לקונית, אך היא מעלה חששות בקרב רבים שחרדים לקיומה של הדמוקרטיה הייצוגית בישראל.
קשה להפריז בחשיבות הדיון, ולא בגלל תכניו של חוק היסוד. בית המשפט העליון עשוי אמנם לנקוט פרשנות מצמצמת לחוק הלאום, אך ההערכה היא שהשופטים יימנעו מלפסול הסדרים שמופיעים בו. החשש והזעם מפני דיון בחוק נובעים מעצם קיומו, ולא בגלל תוצאותיו.
עד היום בית המשפט הסביר, לכל מי שתהה מהיכן נלקחה סמכותו לפסול חקיקה ראשית, כי תפקיד השופטים הוא ליישם את רצון הבוחר, כפי שעוגן בידי האספה המכוננת בחוקי היסוד. כעת מבקשים השופטים לנסר את הענף שהם יושבים עליו ולדון בחוקתיותו של חוק יסוד, בניגוד לרציונל שעמד ביסוד המהפכה החוקתית, ובסתירה לתיאוריה הדמוקרטית המערבית. במילים אחרות, העותרים, בחסות הרוח הגבית שהם זוכים לה ממתנגדי החוק, מבקשים מהשופטים לכתוב מחדש את הטקסט החוקתי בישראל על סמך עמדתם האישית.
לפי הדוקטרינה החדשה, דמוקרטיה ייצוגית כבר אינה חשובה. בית המשפט יקבע לפי ראות עיני שופטיו את עקרונות היסוד של החברה בישראל. מהיום והלאה מיותרים הדיונים המייגעים בדרך אל ההסכמות שחברי הכנסת הגיעו אליהן.
למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של תומכי בג"ץ להוכיח שהדוקטרינה החדשה מקובלת בעולם, לא עלה בידיהם למצוא אפילו דמוקרטיה מערבית אחת שבה בית המשפט יכול לפסול את תיקוני החוקה מכוח עקרונות שאינם מופיעים בחוקה עצמה.
בצר להם ובניסיון לבסס את דוקטרינת "התיקון החוקתי הלא חוקתי", שמאפשרת לשופטים לפסול תיקונים בחוקה, פנו תומכי הדוקטרינה למדינות כמו בנגלדש ופפואה גינאה החדשה, שבהן בוטלו בעבר תיקוני חקיקה על סמך עקרונות עמומים, המבנה הבסיסי של החוקה או סעיפי עקרונות כללים. כדי להבין כמה הרחיקו כדי למצוא את שיטות המשפט האלה, כדאי להזכיר ששיטת המשפט הבנגלדישית אינה מכירה במדינת ישראל, אין בה חופש העיתונות, והעונש על הומוסקסואליות בתחומה הוא מאסר עולם. זה המגדלור המשפטי שרוצים שנפסע בעקבת הסדריו החוקתיים.
הדמוקרטיה החדשה שמבקשים להנחיל לנו מוותרת אפילו על מראית העין כביכול יש כללי משחק דמוקרטיים במדינת ישראל. שופטים אחזו בעיפרון החוקתי והוסיפו זכויות מוגנות לתוך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כבר מזמן. אבל השופטים התעקשו שהם רק פרשני החוק, ויכולתם להרחיב את תחולתו מוגבלת. ההגבלה נבעה מתפיסה ארכאית שלפיה העם הוא הריבון וכנסת ישראל היא הקובעת את ההסדרים החוקתיים שלנו. כעת מבקשים השופטים לקרוע את המסווה ולהנחיל לציבור הישראלי את העמדה שהסמכות לקביעת עקרונות היסוד של החברה הישראלית נמצאת בידיהם. הגישה ההרסנית הזאת מפעפעת כבר תקופה ארוכה בקרב מסדרונות השלטון, אך התעוזה שבהצגתה בפומבי מחייבת תגובה של הציבור ונבחריו.
הכנסת צריכה להבהיר לבית המשפט שחציית הקווים של השופטים ונטילת כובעה של הרשות המכוננת מידי הכנסת תחייב שינוי של שיטת בחירת השופטים וחקיקת פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על פסיקתו של בית המשפט. עד אז, טוב תעשה הממשלה אם תורה לעורך דינה להשיב לבית המשפט כי אין לו סמכות לעסוק בעתירה.
