סיפור חייה של רונה רמון הוא דרמה אנושית שיכולה להרטיט כל אדם בעולם (חוץ מכמה כותבים ב"הארץ", שעצם העובדה שמשהו מרגש את הציבור הישראלי מספיקה להם כדי לצאת נגדו): אישה שאיבדה בעל ובן, שניהם בתאונות אוויר איומות, מין איוב מודרני המתכחש להיותו כזה; אינה שוקעת בתהומות הכאב, אלא נחלצת להמשיך בפעולה למען החברה הישראלית; ובסופו של דבר מתה בעצמה בדמי ימיה.
אבל יש בסיפור של משפחת רמון גם ממד סמלי, משל על עוצמתה של הישראליות, על עוצמתו של מודל "היהודי החדש": חיבור עמוק לעם ולחברה, על כל מגזריהם וצורכיהם; מסירות ללא גבולות, פיזית ונפשית; רעות ואחווה שעברו מהצבא גם לאזרחות; עמידה בכאב ובסבל בלי רחמים עצמיים; ובסיפורו של אילן רמון אפילו חיבור רגשי עצום ליהדות – הטייס החילוני לקח איתו לחלל ספר תורה, ועסק בשאלת זמן כניסת השבת בחלל.
פעם היה המודל הזה לב ליבה של החברה הישראלית, זה שכולם מבקשים לחקות אותו. אבל בעשורים האחרונים הוא הפך למבוזה והותקף מכמה כיוונים. בורגנים רידדו אותו לכדי מצליחנות כלכלית. דתיים טענו שהוא שטחי ורדוד, וחסר בו ממד העומק ההיסטורי והרוחני של היהדות. שמאלנים טענו שהוא "פשיסטי", ואין בו די אוניברסליות. וכך, בין היהודי לאוניברסלי, גם הוגדרה המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". הישראליות הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
והנה זה פלא: בשעה שהמתח בין היהודית לדמוקרטית מפצל את החברה הישראלית לעומקה, התברר בשבוע שעבר שדווקא הממד הישראלי המבוזה הוא שמאחד אותה. אם חושבים לעומק, זה מה שעומד מאחורי הרבה תהליכים שמאפיינים את החברה שלנו: הדרוזים, הבדואים והצ'רקסים שמתגייסים לצבא – רבים מהם עדיין מתוך גאווה גדולה – עושים זאת תחת כנפיה המחבקות של הזהות הישראלית; החרדים שמשתלבים בשוק העבודה, באקדמיה ובצבא, גם מבקשים להיות "ישראלים יותר"; אפילו הצעירים הערבים, שפונים אליך ב"אחי" או "גבר", כאילו סיימו זה עתה מסלול הכשרה בגולני, מבקשים להיות ישראלים.
בניגוד לדימוי הרווח, במחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מתברר כבר כמה שנים שערביי ישראל מעדיפים להיות מוגדרים כישראלים על פני פלסטינים. מנגד, אפילו ההקצנה הפוליטית של חלקם היא ביטוי פרדוקסלי של ישראליזציה. הדור הראשון של ערביי ישראל הרגיש זרות גמורה, ונאבק למען הקיום היומיומי במדינה. את המעבר למאבק פוליטי מסמן הדור השני והשלישי, שכבר מרגיש מספיק בטוח במקומו בחברה כדי להיאבק על מעמדו בה.
דחיקתה של הישראליות לשולי משולש הזהות שלנו, לעומת ממדי היהדות והדמוקרטיה, קשורה כנראה גם בתהליך המשפטיזציה שעברה החברה הישראלית. איכשהו היה נדמה שאת הממד היהודי והדמוקרטי אפשר לתרגם לניסוחים משפטיים, בעוד הישראליות היא רק הוויית חיים נוסטלגית (אבטיח, ים, סנדלים וכו'), או ציון סתמי של מקום מגורים והגדרת אזרחות. משהו שאינו מזוהה עם ערכים ספציפיים, ובוודאי לא עם "מצוות מעשיות" שאפשר לתרגמן לשפה משפטית.
זה אפוא המושכל הראשון הטעון שינוי: לישראליות יש תכונות מזוהות. אלה לא רק התכונות האישיות שנמנו קודם ביחס למשפחת רמון, אלא גם מרכיבים רעיוניים כמו אהבה וזיקה עמוקה לארץ, ותחושת אחריות לכל תחומי החיים ולכל מגוון האוכלוסיות החיות כאן, אחריות שלא הייתה מנת חלקם של היהודים בחייהם כמיעוט לאומי ודתי נצחי במשך 2,000 שנות גלות. אפילו נניח שאין לתכונות האלה ביטוי משפטי, הן לפחות צריכות למצוא מחדש את ביטויין המרכזי במערכת החינוך, על כל מגזריה ועל כל גיליה.
אבל האמת היא שלישראליות בהחלט אמור להיות גם ביטוי משפטי. מדינת ישראל אמורה להיות ביתם הלאומי של כל בני העם היהודי, אבל גם של כל הישראלים. להגדרה הזאת צריך לתת ביטוי מעשי בחגים לאומיים בעלי אופי כלל־ישראלי, ולצד זאת בסמלים לאומיים ישראליים.
