אורי אליצור ז"ל היטיב לנסח באחד ממאמריו המאלפים, את הדילמה האומללה של ערביי ישראל, כתובנה מרכזית להבנת היחסים העדינים שבין מדינת ישראל ובין אזרחיה הערבים: "הם אוהבים להיות אזרחי ישראל אבל לא אוהבים שישראל קיימת… הם מזדהים באופן די עמוק ושורשי עם מדינת ישראל וגם עם אויביה המרים ביותר. לא רק הפלסטינים הם העם שלהם; גם החיזבאללה". אליצור הבהיר כי איננו מקנא באזרחים הערבים ואיננו כועס על ההזדהות הכפולה ועל כפיות הטובה שלהם לאור מצבם הטראגי.
מכאן גזר את התובנה כי "אדם יכול לחיות בסתירה כזו… במין שווי משקל עדין אבל יציב שמחזיק מעמד… מה שמחזיק את שיווי המשקל הוא העובדה שמדינת ישראל קיימת, בטוחה בעצמה, שולטת ואוכפת את חוקיה ולא נראית באופק אופציה מעשית שהיא עומדת להיעלם".
למעשה קבע כאן אליצור, אביר היושרה הישראלית, כי אין מנוס ממדיניות הכלת הזהות הכפולה של ערביי ישראל. שני הצדדים, היהודים והערבים, יצטרכו להמשיך ולתחזק ולטפח את מערכת היחסים הזוגית הכפויה, ללא משחקי מחבואים. אולם התנאי להכלה בטוחה הוא שמדינת ישראל תהא בטוחה בעצמה ובדרכה. בטוחה לא רק בגבולות הגיאוגרפיים שלה, אלא גם בגבולות היהודיים המוסריים והערכיים העומדים ביסוד מרחביה הגיאוגרפיים.
ואכן נראה, מבלי שהוצהר במובהק, כי מאז 1948 נוקטות ממשלות ישראל במדיניות טיפוח מורכבת שהוגדרה על-ידי ד"ר דורון מצא כשילוב כלכלי של המיעוט הערבי לצד דחיקתו הפוליטית, כדי להרחיקו מהשפעה על גבולות זהותה היהודית של המדינה. הניסיונות לאתגר גבולות אלה מצד מנהיגי המגזר מתמשכים, ושיאם, נכון להיום, בניסוח מסמכי החזון הערביים ב-2006 . מסמכי החזון תבעו לקדם במדינת ישראל דמוקרטיה הסדרית דו-לאומית במטרה "לתקן" את נזקי הציונות 'הקולוניאליסטית'. האיום האסטרטגי הזה נדחה על הסף על-ידי ממשלות ישראל שסירבו לראות בו בסיס לדיאלוג אך בד בבד, הנציגים הערבים בכנסת שאבו מתוכם השראה להגברת השיח הלעומתי בזירה המדינית והביטחונית.
ערביי ישראל, בניגוד למנהיגיהם, הם ציבור חכם ורגיש לרחשי הלב של הרוב היהודי. הציבור הערבי הבין כי נציגיו בכנסת כשלו כגורם מגשר בין הצדדים, מַפנים, היום יותר מבעבר, את עומק מחויבותו של הרוב היהודי לזהותה הלאומית של המדינה, ומתחיל לפיכך, לחשב מסלול מחדש.
להבדיל משיח ההנהגה האידיאולוגי הלעומתי, מקדם הציבור הערבי שיח אזרחי-פרגמטיסטי המציע לעקוף את דילמת הזהות הכפולה על-ידי השקעה בטיפוח מנהיגות ערבית בזירת השלטון המקומי. השיח האזרחי מניח כי בניגוד להנהגה הארצית המבססת את מעמדה על הקיטוב והסכסוך הלאומי, הרי שהנהגה מוניציפלית תהיה מחויבת להשקיע יותר בקידום השותפות האזרחית, ותשקם את יחסי האמון בין יהודים וערבים שנסוגו נסיגה חמורה בעשור האחרון.
נכון לעתה, בזירה המוניציפלית, לבד מחיפה, ניתן לראות בשלוש ערים נוספות מינוי סגנים ערבים המבטאים דגם של שותפות אזרחית: בעכו – מונה אדהם ג'מאל (עצמאי); בלוד – פרג' אבן פרג' (עצמאי), ובנצרת עילית – שוכרי עוואוודה (חד"ש). מינויים של השלושה לא עורר התנגדות פוליטית כלשהי. אין בעיניי ספק כי גם מועמדים אלה מחזיקים בזהות כפולה-דילמתית. מדוע, אם כך, דווקא מינויו של רג'א זעאתרה עורר התנגדות ציבורית ופוליטית כה עזה? מדוע התקשינו במקרה של רג'א זעאתרה להכיל את הדילמה הזהותית שהפגין?
מי שצפה במסיבת העיתונאים הדרמתית לפני כשבוע, יכול היה לראות את זעאתרה תוקף בתחכום רב את ראש הממשלה בגרסה משלו לנאום "המפחדים" ההיסטורי, ומאשימו בהפעלת לחצים על קליש-רותם לעצור את המינוי כי "הוא (רה"מ) מפחד שבחיפה יש חיים משותפים אמיתיים בין יהודים וערבים… שיהודים וערבים לא רק אוכלים יחד וגרים יחד אלא עובדים יחד, ולומדים יחד, בהרמוניה גם אם לא מסכימים על הכול, וזה טבעי וזה דמוקרטי. ודמוקרטיה מפחידה את האיש המסוכן מבלפור 10'".
זעאתרה ביטא בנאומו חזון דמוקרטי של שותפות, הנשען על אסטרטגיית מסמכי החזון הערביים. הסגן המיועד "רכב" על השיח הדמוקרטי הערב לאוזני השמאל החילוני-ליברלי, במטרה לזכות בהכשר לזהותו הרב-ממדית המתחילה בחיפה, עוברת ביהודה ושומרון, דרך עזה, וחוזרת חלילה לחיזבאללה בצפון, תוך מסירת דרישת שלום מהציונות לדאעש.
מה שזעאתרה לא השכיל להבין הוא שהציבור הערבי בוגר, אחראי ומבין כי לרטוריקה הפרו-טרוריסטית אין מקום בהבניה מחדש של האמון בין הצדדים. רוב הציבור הערבי מבין כי זעאתרה ושכמותו מאתגרים את הזירה הבטוחה של השלטון המוניציפלי כמגדיר חדש של יחסי רוב-מיעוט במדינת ישראל. אמנם תהליכי השותפות האזרחית במרחב המוניציפלי, בפרט בערים מעורבות, זקוקים עדיין להבניה מושגית וערכית ואולם הניסיון לטשטש את הגבול בין הזירות, המדינית והמוניציפלית, ולפגוע בשיווי המשקל העדין בין הזהויות, נתפס ע"י יהודים וערבים, כאחד, כפגיעה מסוכנת במרקם הרגיש של הזהות הכפולה ושל מדיניות ההכלה בזירה המוגנת בה ניתן לעצב מחדש את יחסי הצדדים.
אנו נמצאים כעת בתקופה בה שיווי המשקל העדין הזה מאותגר מחדש על-ידי הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים המקודם על-ידי הבית היהודי, וע"י תגובת חברי הכנסת הערביים לה. ואולם, נראה כי האינטרסים המשותפים לשני הצדדים להגן על מרקם היחסים העדין, יגייס מחדש את תבונת הציבור הערבי ואת כושר שיפוטו להיווכח כי הצעת החוק הומנית, מאוזנת, והוגנת. שכן, היא מציעה גירוש לתוך שטחי יהודה ושומרון, ואיננה, כפי שהם נוטים לסלף, "חוק של פושעי מלחמה".
המתכונת הזו של שיווי משקל עדין בין הצדדים אמנם מכילה רכיבים פרדוקסליים, ואולם היא מוכיחה עצמה כבר 70 שנה ותמשיך להתממש ולאפשר חיים תקינים לשני הצדדים רק בתנאי שמדינת ישראל תתקיים בטוחה בעצמה, ובחוקיה, כפי שקבע אליצור.
