במשך ימים ארוכים היו שלושת בני משפחת איש־רן בבית החולים, עטופים במשפחה, חברים והרבה תפילות. המוני עם ישראל התגייסו לתפילות האלה מתוך אמונה שמגיע לתינוק בן יומו שלא חטא הזדמנות לחיות. שהוא תמים וטהור ואמור להיות מוגן ועטוף ברחמים של הרחם של אמו היפה, שכדורים של שנאה פצעו אותה. ושגם התום והטוהר צריכים לנצח לפעמים, ולא הרשע המוחלט שלחץ על ההדק.
הוואטסאפ היה מלא בקשות להתפלל להחלמתו. דווקא ביום זה, שבו בסופו של דבר נפטר התינוק, בחר העיתונאי והפובלציסט ב. מיכאל לפרסם מאמר דעה בעיתון הארץ תחת הכותרת "עובַּר בשירות הנדל"ן". במאמרו כותב מיכאל כי ברגע שנודע כי תינוק בן יומו נמצא בסכנת חיים, המתנחלים הציניים והנהגתם הדורסנית דרשו להכשיר בתמורה את היישוב עפרה. "ללא ספק זריזות אגררית מעוררת השתאות. וקבס", כותב מיכאל.
"ואם, חס וחלילה וחס, ימות העובר הפצוע, אין ספק שהמחיר עוד יעלה. הנהלת 'מפעל ההתנחלות' בוודאי תדרוש לכבד את זכרו בעוד כמה וכמה דונמים שדודים של נדל"ן מניב, ועליהם תוקם עוד התנחלות יהודית גאה, שאולי תיקָרֵא 'נאות פרי־בטן', או 'מעלה עוּבָּר־ושב'", כותב מיכאל ומוסיף, ש"עסקני הנדל"ן המתנחליסטים רוכבים על דם להגשמת חזון הבלהות שלהם", ושהטרור הוא יקיר ההתנחלויות, כי בזכותו ה"מפעל הנתעב הזה" הולך ומתחזק. כלומר – אם לא היו יורים בה ערבים, היינו יורים בה בעצמנו.
מיכאל מצטט במאמרו ציוץ של השרה שקד שקרא ליישם "מחירון טרור": "כל פיגוע יחזק את ההתיישבות במקום להחליש אותה, וכל מחבל פוטנציאלי ידע מראש שחיזוק ההתיישבות יירשם על שמו". תודה לך ב. היקר שנתת פרסום נוסף לדבריה של השרה. יש בהם אמת וחוכמה: מדינת ישראל ניצבת כבר שנים מול טרור ערבי־מוסלמי. אנחנו מנסים כל מיני דרכים להילחם בו, מוצלחות יותר או פחות. אבל מעל לפולמוס אם עונש מוות למחבלים יוריד את רף האלימות או רק יהפוך אותם לשאהידים ויעורר גל נקמה, ומעל לדילמה הבג"צית המטומטמת אם להרוס את כל בית המחבל או רק להשאיר לו את המקרר פתוח ולברוח, יש דבר אחד שעוד לא ניסינו, ושלהבנתי יגרום למחבל הבא לחשוב הרבה לפני שהוא יורה באישה הרה.
כי מה הכי חשוב לפלסטיני? כבוד ואדמה, ולאו דווקא בסדר הזה (אולי אני פשטנית, אולי אני מרדדת את המציאות, אבל היי, מול ב. מיכאל הכול נראה טוב יותר). תחשבו על זה: אם בכל פיגוע נקים יישוב, כמו אז, בימים הרחוקים ההם, שבהם מדינת ישראל עסקה בציונות אמיתית, כשאפילו השמאל ידע לתת תשובה ציונית הולמת לרצח יהודים והקים יישוב במקום הרצח, זה יכול לפרוץ דרך במלחמה הזאת. אם אחרי כל פיגוע, כפי שהציע ב. מיכאל בציניות והשרה שקד ברצינות, נקנוס את הערבים בקרקע, על פי מחירון ידוע מראש, מספר דונמים לנפש, ונקים יישובים חדשים או נרחיב את הקיימים, ונגדיל ונעשה ובשלט בכניסה נכתוב את שם הרוצח שבזכותו נגאלה עוד אדמה בארץ ישראל, כמה פיגועים עוד יהיו, לדעתכם?
יגידו המתנגדים: הפלסטינים אינם עם ואינם מקשה אחת. הם מחולקים לחמולות נפרדות לחלוטין. אומר: צודקים. ניקח אדמה רק מהחמולה של הרוצח. יגידו: זה עונש קולקטיבי, וזה לא הומני. אשתוק. בשקט הזה אחשוב בליבי כמה טיפשים וערלי לב יכולים להיות אלו המגלגלים עיניהם השמימה בהצטדקות מעושה, כשדם יהודי נשפך ונענה בתילי מילים נישאות ברוח.
נכה איפה שכואב. לא כנקמה (למרות שנקמה זה טבעי ובריא), אלא בשביל להפסיק את הטרור, או לפחות להשאיר אותו כאירוע זניח ולא כזה המנהל את החיים והמוות שלנו.
