הגֵן האנושי: הדנ"א כדגם משפחתי
אמתי מגד מגלה את הסימטריה שבין מנגנוני הפעולה הנפשיים שלנו לבין אלו של החומר הגנטי האנושי, מה שיכול להסביר כמה דברים מעניינים בקשר לאנשים בחיינו
אבל אין זה כך רק מול בני זוג או ילדים. לעתים נרגיש שהחבר או החברה הטובים שלנו מתנהגים אלינו כמו הורינו. לעתים נרגיש זאת גם מול אנשים רחוקים יותר, קולגות בעבודה, חברים בוועדה כלשהי וכדומה. אולי מבעית ביותר לגלות זאת כשאנחנו מחליטים להשתייך לקומונה רוחנית או אידיאולוגית שבוחרת לחיות במשותף. הכוונה המוצהרת של חברי הקומונה היא ליצור דבר חדש. אבל הפלא ופלא, בתום מספר חודשים הרגשות הישנים שהיו לנו מול הורינו חוזרים ומופיעים מול חברי קבוצה מסוימים. אנחנו כועסים עליהם או מרגישים אשמים כלפיהם, בדיוק כפי שהרגשנו מול אמא או אבא.
הייתה זו האנתרופולוגית מרגרט מיד שאמרה: "לא משנה כמה קומונות ימציא האדם, המשפחה תמיד תתגנב אליו חזרה". אנחנו משליכים על האנשים הקרובים לנו משהו מתוך היחסים המוקדמים שלנו עם הדמויות הראשוניות של חיינו, והם, הקרובים לנו, לוקחים בשמחה את התפקיד וממלאים אותו בשיא הרצינות.
לפעמים כלל איננו מודעים או ערים לתהליך הזה, אבל הוא מתרחש ביתר עוז מתחת לסף תודעתנו. חלקים מהשחזור הזה ניתן לשייך לתופעה של השלכה. אנחנו פשוט משליכים על הקרובים לנו את הרגשות והתחושות שיש לנו, או היו לנו, מול הורינו. אך כאשר הקרובים לנו ממש מתנהגים ואף מרגישים בעצמם את אותם הרגשות וההתנהגויות שהורינו הרגישו ועשו - אז מדובר כבר על תהליך מורכב יותר. מורכב במובן זה שהוא אינו מתרחש רק בתוך הנפש שלנו, אלא שהוא מתרחש פיזית ורגשית, ממש בתוך המערכות שאנו שייכים אליהן.
את התופעה הזאת כינו הפסיכואנליטיקאים "הזדהות השלכתית". בקצרה ניתן לומר שמתרחש בה שיוך של חלקי עצמי שלמים - לאחר. המשליך אינו רוצה בחלקים אלו, אך רוצה "להישאר עמם בקשר" כדי לשלוט בהם. האחר, עליו מושלכים חלקי עצמי אלו, מזדהה עם החלקים המושלכים עליו ונוהג בהתאם. כלומר, האחר "מקבל" על עצמו את ההשלכה, ונוהג כאילו חלקי עצמי אלו הם שלו.
ברט הלינגר, המפתח של שיטת "קונסטלציות משפחתיות", הבחין שהתופעה הזו אינה מתרחשת רק בין אדם למשנהו, אלא שמערכות שונות, כגון מערכות משפחתיות, "משליכות" על יחידים בתוכן חלקי עצמי שהמערכת כולה אינה מסוגלת להכיל, ובן המשפחה שעליו מושלכים חלקי עצמי אלה משתף פעולה עם ההשלכה ומתחיל להרגיש ולהתנהג את הרגשות והתחושות שהושלכו עליו כאילו היו שלו.
לאחרונה התחלתי להיות מרותק לדמיון העצום בין תהליכים פסיכולוגיים בתוך מערכות לבין תהליכים המתרחשים ברמה של אטומים, של מולקולות ושל תאים. אני בוודאי לא הראשון שהבחין בכך. רבות מהמסורות הרוחניות מדברות על הסימטריה שבין המתרחש במיקרוקוסמוס לבין המתרחש במקרוקוסמוס. מורים רוחניים רבים דיברו בעבר על האפשרויות העצומות ללמידה שאנחנו יכולים להפיק מתוך התבוננות במערכות קטנטנות, כדי להבין מערכות גדולות יותר - וההפך.
החוקים הם כנראה בדיוק אותם חוקים. התא החי יכול לשמש עבורנו, לדוגמא, כמעבדה לחקר התא המשפחתי; התהליכים המתרחשים בשכפול של מולקולות דנ"א יכולים לשמש אותנו להבנת תהליכים של הזדהות השלכתית בתוך משפחות ומערכות נוספות.
בכל אחד מתאי גופנו נמצאות מולקולות דנ"א (רא' איור משמאל), הנושאות בתוכן את המטען הגנטי שלנו. עליהן נמצא כל המידע החיוני ליצירת חלבונים חדשים, שבעזרתו ניתן לבנות תאים חדשים - ולמעשה גוף אנושי חדש. בכל פעם שתא מתחלק ומתפצל, נוצר העתק מדויק של מולקולת הדנ"א שבתוכו, וההעתק הזה מועבר לתא החדש שנוצר. כך מועבר הידע הגנטי מתא לתא, מדור לדור.
בואו נתבונן לרגע על התהליך. מולקולת הדנ"א מורכבת משני גדילים הקשורים ביניהם. הקשר נוצר על ידי ארבעה סוגים של נוקלאוטידים – אבני הבניין של הדנ"א. הם מיוצגים על ידי ארבע אותיות: T, A, G ו-C. כל נוקלאוטיד כזה יכול להתחבר רק אל סוג אחד של נוקלאוטיד. T, לדוגמא, יכול להתחבר רק אל נוקלאוטיד A ו-G רק ל-C. זה דומה קצת למנעול ומפתח: יש רק מפתח אחד שיכול
בזמן כלשהו בחיי התא נפרמת מולקולת הדנ"א לשניים. שני הגדילים שלה עכשיו חופשיים זה מזה, והנוקלאוטידים פנויים לחפש להם נוקלאוטיד מתאים אחר. בתוך התא "מסתובבים" להם המוני נוקלאוטידים חופשיים, המתחברים לנוקלאוטידים הפנויים על הגדיל. נוקלאוטידים מסוג T מתחברים רק ל-A, G מתחברים רק ל-C. לאט לאט הם יוצרים מולקולת דנ"א חדשה, המורכבת משני גדילים: האחד שייך למולקולה הישנה והשני חדש, שהורכב זה עתה בעזרת הנוקלאוטידים החופשיים.
עכשיו, כשבתא ישנן שתי מולקולות דנ"א חדשות ושלמות, התא יכול להשלים את תהליך ההתפצלות שלו. הוא מתחלק לשניים ובתוך כל תא חדש נמצאת מולקולה שלמה של דנ"א, ועמה כל החומר וכל המידע הגנטי שהיה בתא הראשון.
בואו ונחשוב לרגע על עצמנו כעל מולקולות דנ"א כאלה. בואו ונגיד שגם לנו יש נוקלאוטידים. גם הם מסומנים באותיות T, A, G ו-C, וגם הם מסוגלים להתחבר רק לנוקלאוטיד מסוים. ובואו נגיד שגם אבא ואימא שלנו הם מולקולות כאלה, עם נוקלאוטידים. נגיד שלאבא מסוים יש נוקלאוטיד T, ושהאבא הזה עצבני ונוטה להירגע רק כשמרַצים אותו. מה מרצה אותו? ההתחברות לנוקלאוטיד A. אז הוא נרגע. ובואו נגיד שלאבא יש בת, שיש לה נוקלאוטיד A. כלומר, היא מרצה אותו, או מסוגלת לרצות אותו. בכל פעם שאבא כועס, הבת שלו באה אליו ומרצה אותו ואז הוא נרגע.
כשהבת מגיעה לגיל 20, נגיד, מתחיל התא המשפחתי להתכונן להתפצלות, לחלוקה. הוא צריך להכין שם בתוכו מולקולה חדשה שתעבור, יחד עם הבת, לתא המשפחתי החדש שייווצר. הגדילים מתפצלים. הבת, עם הגדיל האחד שלה, פנויה להתחבר לגדיל חדש, נוסף. לה יש נוקלאוטיד A, כזה שמרצה, והיא מחפשת לה נוקלאוטיד משלים. היא מחפשת לה נוקלאוטיד T. רק לכזה היא יכולה להתחבר. אין מה לעשות, A מתחברים רק ל-T. הם לא יכולים להתחבר לשום דבר אחר. מובן ש-A תמצא לה T משלים. מובן שהבת המרצה של אבא תמצא לעצמה בן זוג כעסן כדי שהיא תוכל לרצות אותו. רק כך תוכל להרגיש שמשהו "נכון" משלים אותה. רק כך תוכל להרגיש שהיא יוצרת לעצמה תא חדש, שלם ונכון.
זה כמובן קצת יותר מורכב. איננו מורכבים רק מארבע אותיות. אבל העיקרון אולי זהה. אני כאדם נושא עמי מספר נוקלאוטידים, זיזים כאלה, מנעולים ומפתחות, המסוגלים, כל אחד, להתחבר רק לזיז או למפתח המתאים. וכשאני מחפש לי בת זוג, היא חייבת להתאים לזיזים שלי.
אבל מה שיותר נורא כאן הוא שכשנולדים לנו ילדים אנחנו איננו מותירים בפניהם ברירה, אלא להפוך לזיזים, לנוקלאוטידים המתאימים לנו. והם, בשמחה ואהבה, ממלאים את תפקידם. ובבוא היום גם הם ייצרו להם משפחות וימשיכו להעביר את המטען הגנטי שלנו הלאה. כך, הזיזים או הנוקלאוטידים של כל אדם מדוכא חייבים להתחבר אל הזיזים של אדם משמח. והזיזים של אדם אלים לאלו של אדם מוכה. והזיזים של הסדיסט למזוכיסט, של האשם למאשים, של המפוחד למרגיע, של הרודף לבורח, של הגברי לנשי.
דרך הנוקלאוטידים הללו אנחנו משחזרים שוב ושוב את המטען הגנטי הרגשי של משפחת המוצא שלנו, יוצרים סביבנו את אותן דרמות בלי פתורות. אם יש לך בעל עצלן שאינו מנקה את הבית, חפשי את הנוקלאוטיד בתוכך שמנקה יותר מדי. אם יש לך אישה שאינה מחוברת לנשיות שלה, חפש בתוכך את הנוקלאוטיד שאינו מחובר לגבריות שלו. העיקרון הפועל בתוך התא החי ובתוך המערכות שאנו חיים בהם, הוא כנראה זהה. והוא מצביע, תמיד, על האחריות הבלבדית שלנו לחוויה של חיינו. איננו יכולים באמת אף פעם להתלונן שמשהו לא נעים חוזר בחיים שלנו שוב ושוב. אלה הנוקלאוטידים שלנו, שמזמנים אותו לשם.
זהו צד אחד של המטבע. הצד השני שלו הוא זה שבו אנחנו משחקים בדרמה של מישהו אחר. גם זו תופעה די נרחבת, שאולי איננו נותנים עליה די צורכנו את הדעת. האם ייתכן שחלק מהרגשות שאנו חשים כלל אינם שלנו? האם ייתכן שמבלי משים הפכנו שחקנים בדרמה של בן זוגנו, של החבר שלנו, של הקולגה, של הגורו, של הרב שלנו?
השאלה הזאת רלוונטית במיוחד באותם מקרים שבהם אנו מרגישים לפתע רגשות ותחושות שדווקא אינן לקוחים מהעבר הפרטי שלנו. אולי אנו מוצאים את עצמנו מרגישים ומתנהגים פתאום בדרך שלא ממש מתאימה לנו. אנו מזדהים עם התפקיד, חשים בעוז רגשות מסוימים, אבל הם לא באמת שלנו. ומה יקרה אם נבחר לא לשחק את המשחק?
מעניין גם להרהר בשאלה מתי זה כך ומתי זה כך. כלומר, בואו ונגיד שיש לנו איזה עניין רגשי חזק ולא נעים עם מישהו. איך נדע אם הרגשות החזקים שאנו חשים כלפיו נובעים מתוך העבר שלנו ואנו פשוט משחזרים איתו משהו מהיחסים עם משפחת המוצא שלנו - או שלחילופין הרגשות החזקים שלנו נובעים מכך שאנו מזוהים לגמרי עם התפקיד שהאחר שם עלינו בדרמה שהיא לגמרי שלו?
האם אנחנו יכולים לשנות את הנוקלאוטידים שלנו? האם אנחנו יכולים לזמן לחיינו משהו חדש? האם אנחנו יכולים לסרב להזמנות של אחרים? אני חושב שאלו בהחלט שאלות ראויות.
לאתר של אמתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם