להיות בשעה: גם היהודים ממליצים לחיות ברגע הזה
הגמרא מורה כי מי שמנסה להאיץ במציאות, לאלץ משהו להתרחש טרם זמנו, פועל מתוך מניע של דחק והוא יקבל בהפוכה את הסבל שניסה למנוע מעצמו. על כן מוטב לו לתרגל את קבלת המציאות בהווה
יש להודות כי קודם כל מדובר בהצעה פרקטית למדיי. האמרה המוכרת, "העבר אַין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין", מעידה כי אכן כך: ההווה הוא מעין סוג זמן שכמעט ואיננו, תיכף ומייד הוא הופך לזמן עבר. במצב כזה נראה שבהחלט עדיף לתרגל את קבלת המציאות בהווה, מאשר להשקיע מאמצים מיותרים בהתנגדות למה שקורה או בהתרפקות ותקיעות באירועי העבר ובחלומות על עתיד של פנטזיה.
אך מלבד העניין הפרקטי, נראה לי שיש סיבה יותר מורכבת להצעה לתרגל את החיים בהווה ואת קבלת המציאות כפי שהיא. ייתכן שבהתבוננות בודהיסטית הסיבה לכך תהיה הימנעות מיצירת קארמה המזינה את אותו סבל שוב ושוב. בהסתכלות היהודית נדמה לי שההכוונה היא הן למניעת סבל חוזר, הן לתרגול של איזון פנימי והן לקבלה ולאהבה של הגורל כפי שהוא. אחד המשפטים התומכים בכך נמצא בגמרא: אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחית מפניו.
"לדחוק את השעה" משמעו לנסות להאיץ במציאות, לגרום בכוח שמשהו יקרה, גם כאשר נתקלים בקשיים. אלא שאז, לפי התלמוד, מתהווה מצב של הפוך על הפוך: השעה היא שדוחקת את האדם הדוחק. האמירה כאן היא שאם אנו פועלים מתוך דחק (וזה קרוב למילה "דחף", כלומר משהו בלתי נשלט ובלתי מודע) - מתוך מצוקה כלשהי, ואם אין בנו סבלנות להגיע למטרתנו או שאנו מבקשים לצאת ממצב לא נוח וחסר ודאות, כי אז רוב הסיכויים שמי שיידחק בסופו של דבר זה אנחנו, כי "השעה דוחקתו".
במילים אחרות, הביטוי הזה מכוון לכך שכאשר מתרחש משהו בטרם זמנו כי הוא נעשה מלכתחילה מתוך מניע של דחק, אז בהחלט תיווצרנה נסיבות של סבל שחוזר על עצמו. לפי ר' נחמן, כולנו נופלים בחטא דחיקת השעה.
אבל נראה לי שמניעת סבל חוזר אינה הסיבה העיקרית להכוונה שטומן בחובו משפט זה, ושיש פה הפנייה למבט פנימי, קשוב ומודע יותר לעצמי של האדם. האמירה הנסתרת כאן היא, שדווקא השתהות וסבלנות יולידו פעולה נכונה בזמן הנכון, שכן ההקשבה הפנימית – ואולי העלאת שאלות כמו: האם זה הזמן הנכון בשבילי לעשות כך וכך? האם אני מרגישה בשלה לפעול באופן כזה? האם התנאים מתאימים שזה יקרה דווקא כעת? – מכוונת לפעולה שקטה ומאוזנת, ללא דחק וללא מאמץ.
יותר מזה, לפי הפרשנות המקובלת, החלק השני של המשפט: "וכל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו" - בא לחזק ולומר, שאם אתה מתאזר בסבלנות ומניח לדחק שלך להידחות מפני השעה, כלומר, שהשעה תגבר עליו, אז מה שיקרה הוא שדווקא תקבל את מה שאתה רוצה, כי השעה היא שתזוז הצדה.
החשש העיקרי באימוץ ההמלצה לא לדחוק את השעה הוא, כמדומני, הצד השני של המטבע. הימנעות יתר מהנעת דברים והבאתם לידי ביטוי ועשייה מפחידה לא פחות, שמא מרוב רצון להקשיב ולא להאיץ דווקא נקלעים להססנות יתר ולחוסר עשייה. בהקשר הזה אפשר לפרש את המילים "וכל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו", דווקא כדחייה
מה משמעותה של "שעה"? כפי שהזכרתי קודם, הפירוש המתבקש הוא שמשמעה "מציאות", וכמו שהגמרא מעמידה את זה, מדובר במצוקות, בתבניות, בהרגלים ובניסיונות דחק של האדם אל מול השעה, אל מול המציאות, כאילו מדובר במצב שבו זה או הם או היא. אבל כשפונים לתיקוני הזוהר, מגלים גישה מסקרנת ומעניינת. שם, "שעה" משמעה בת זוג, או השכינה, או הארץ, ובמובן רחב יותר – חיים.
בעל תיקוני הזוהר סבור, אפוא, שאדם שנמצא ב"שעה" הוא אדם שנמצא בקשר עם בת הזוג הנכונה, בקשר עם החיים בזרימה טובה, שזוהי דרגת "צדיק וטוב לו". אם נתרגם זאת למושגים של היום, זהו אדם שנמצא בסנכרון תואם של חייו החיצוניים עם התמונה הפנימית שלו לגבי החיים, כלומר צדיק בהקשר של "תוכו כברו" – ואז שעתו מתקיימת לו, הוא מסונכרן עם ההווה, מעשיו טובים, אין פער בין חוץ לבין פנים.
בעל תיקוני הזוהר ממשיך ואומר: "ולמי ששעתו לא קיימת לו, אלא שעה אחרת שהיא לא בת זוגו קיימת לו, זהו צדיק ורע לו, כמו שנאמר בגמרא: 'כל מי שדוחק את השעה השעה דוחקתו'." מי שלא נמצא בסנכרון בין פנימיותו לבין חייו בפועל, המשמעות היא שבת זוגו (החיים בזרימה) עדיין לא קיימת בשבילו, הוא לא יישר קו עם החיים המלאים שלו, ולכן הוא נחשב עדיין כצדיק, אך כזה שרע לו, כי הוא דחק את השעה ונדחק על ידה.
מהו המשתנה שקובע אם לצדיק יהיה טוב או רע? האם זו גזירה מלמעלה, או שיש לנו אחריות ומרחב תמרון בתוך המציאות? גם הגמרא וגם בעל תיקוני הזוהר עוסקים בשאלות אלו. מתשובתו של רבי שמעון בר-יוחאי, המובאת בתיקוני הזוהר, עולה שמעשים טובים אכן קובעים אם יהיה לנו טוב או רע, אלא שהם רק חלק מן העניין של "להיות בשעה". שכן, יש מקרים שבהם לא משנה כלל אם האדם הוא צדיק, אפילו צדיק גמור, ואם הוא עשה דברים טובים בעולם.
מה שקובע ברמה אחרת, אומר רשב"י, הוא המזל, כלומר, הגורל של אותו אדם. הנוסח שמובא בשם הרשב"י הוא: "ויש גלגול שמחייב אותו שלא ייפול בשעה של מזונות שמתאימה לו". לא ברור אם "גלגול" אצלו משמעו גלגול חיים או מספר התפתחויות במהלך חיים אחד, אך בין אם כך ובין אם כך ההדגשה של רשב"י היא על מזלו של האדם, משהו שנקבע עוד טרם בואו של האדם לעולם.
כלומר, על אף החשיבות של עשיית טוב בעולם, ישנו גורם על שאינו קשור למעשים טובים, אלא קשור לייעודו של האדם, לנתיבו ולדרכו בחיים, ובהחלט יתכן שה"גלגול" שלו הוא כזה שלא נועד להיות בו סנכרון בין חוץ לפנים. השאלה הנגזרת מכאן היא אם אנו מחוברים לדרך שלנו, למקום העליון שהתחייבנו אליו, ואז כך גם תיראה תמונת עולמנו ביחס למזל שיהיה לנו בה. אחרת, נראה שנמשיך להתגלגל, גם במחזור חיים אחד, עד שנחיה את הסיפור שלנו כהלכה.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם