לךְ-לךָ, צאי לךְ: יין-יאנג, גרסת הקבלה
הסוד שמביא הזוהר החדש הוא ההבחנה בין "לךְ-לךָ", המכוון אל האנרגיה הזכרית, לבין "צאי לךְ". רק החיבור ביניהם יביא למימוש הפוטנציאל האנושי של חדווה וחירות
מה מקומו של חופש פנימי שאינו תלוי בדבר? מה משמעות העשייה, המשמעות, הסקרנות? ההנחה שהקיום שלנו הוא פיזי בעיקרו, ושמטרתו אף היא המשך קיומו הפיזי, נתמכת במציאות החומרית שבה אנו חיים. אבל האם יש עוד דרך, משהו שייתן זריקת תמריץ אחרת לחיים הפיזיים הבסיסיים?
ספר הזוהר מכוון אותנו לשתי רמות של קיום: הרמה האחת מכונה "קיום והעמדה", ומכוונת להמשך קיום המין וההולדה, להעמדה של הדורות הבאים. הדחף לתדר זה של הבריאה מקורו בצד הזכרי, והוא מתפרש כקיום ראשוני בעל פוטנציאל התפתחותי. מימוש הפוטנציאל הזה הוא בגדר הרמה השנייה: קיום של "חידו וחירו" - חדווה וחירות. זהו קיום אשר יש בו כדי להעניק שמחה פנימית וחירות לכולם. כאן נכנסת לתמונה האנרגיה הנקבית, שתפקידה לגרום לעולם להמשיך להתקיים בתדר הזה. ועל פי ראיית הזוהר, הבנת המכלול נגזרת מבחינת היחסים בין שתי רמות אלה.
ראשית לכל, הלוא אי אפשר בלעדי הקיום הראשוני: הוא הבסיס לכל. עם זאת, כשאני מהרהרת בתדר של רמת הקיום הראשונית עולה בדעתי שזהו תדר הקרוב יותר במהותו למה שמייצגת המילה "הישרדות", גם אם זו הישרדות ברמה טובה מאוד: אנו חיים את ההרגלים שלנו, דואגים לצרכים שלנו - קורת גג נחמדה ונוחה, מצוידת בכל טוב, אוכל, מין, יופי, גם ניתוחים פלסטיים, וכמובן כסף; אנו חושבים איך להגן על עצמנו ולחיות בביטחון. לשם כך אנחנו דואגים לאספקת תרופות, הגנה עצמית, חוקים והסדרים חברתיים ומוסריים, תקשורת וטכנולוגיה.
אמנם לא בהכרח מדובר בהישרדות כמו בזמני מלחמה למשל, אבל המניע הבסיסי כאן הוא התדר של הקיום הפיזי והמשכיותו בעתיד. אך נראה שקיום שעיקרו הוא אך ורק הרמה הפיזית, הוא קיום שמהר מאוד המניע שלו יהיה הנצחת החומר ודאגה לשימורו. ומאחר שבקרב הזה כולנו נפסיד, שהרי טבעו של חומר הוא להתכלות, אנו עלולים ליפול מהר מאוד למלכודת של חוסר שביעות רצון תמידי, שמקורו בפחד קיומי - דבר שעלול להיות
לכן, כמדומני, מביא בפנינו הזוהר את פוטנציאל רמת הקיום השנייה, זו של החדווה והחירות. אני שואלת את עצמי מהי בדיוק, איך אפשר להבינה, ומה יכול לאפשר לתדר של שמחה וחירות להתקיים בעולמות התחתונים, עולמנו-אנו. נדמה לי שהשמחה והחירות הן שיוצרות את הנשמה היתירה בקיום התחתון, בעולם החומר. זהו תדר שאינו מוגבל כמו הקיום הפיזי, משום שהוא מחבר אל הקיום הנצחי שמעבר לגוף ולחומר; זהו תדר הנמצא מעבר לכל איום של כליון וסופיות.
מה שמאפשר את הורדת הנשמה היתירה של שמחה וחירות אל עולם החומר הפיזי הם מעשיו של האדם. זהו הסוד העמוק. בלעדי האדם זה לא יקרה, והאדם הוא זה שלמעשה יקבע אם רמת הקיום השנייה תתקיים כאן. והאמצעי לכך הוא האנרגיה הנקבית.
חשוב להבין את התנועתיות של שתי האנרגיות הקוטביות, הזכרית והנקבית, כדי להבחין כיצד הן פועלות בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. על פי הזוהר החדש, פעולת האנרגיה הזכרית צריכה להיות מבוססת על הפסוק: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (דברי ה' לאברם - בראשית, יב, א'). ואילו פעולת האנרגיה הנקבית צריכה להיות מבוססת על הפסוק: "אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִך עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (שיר השירים, א, ח).
הסוד שמביא הזוהר החדש הוא ההבחנה והחיבור בין "לךְ-לךָ", המכוון אל האנרגיה הזכרית, לבין "צאי לךְ", המכוון אל אנרגיה הנקבית. האנרגיה הזכרית נדרשת להתכנס פנימה אל עצמה – להצטמצם מן החוץ אל הפנים - על מנת שיתאפשר קיום פיזי מחוצה לה ("לך-לךָ" משמעו "לך אליךָ"); זוהי הרמה הראשונה. ואילו האנרגיה הנקבית נדרשת לצאת מתוך עצמה החוצה אל העולם, ולהתרחב. זהו קיום של חדווה וחירות. זוהי מע' יחסים דיאלקטית בהתפתחות שלנו, המתרחשת בין היפוכים: הזכרי מתכנס פנימה (הפוך מטבעו) ובכך מאפשר מקום; הנקבי מתפשט החוצה (הפוך מטבעו) ובכך יוצר קבלה והשפעה.
אם כך, הבריאה של רמת הקיום הראשונה, הפיזית, מתרחשת כאשר הצד הזכרי, האינסוף, בוחר להגשים מציאות מסוימת מתוך הפוטנציאלים האינסופיים שבו, מתכנס פנימה ומצמצם את עצמו (לךְ-לךָ); אך אם רק אנרגיה זו תפעל, כל אחד מאיתנו – כאמור, יחזור ויפנה לעצמו בלבד עוד ועוד ועוד.
לכן, תפקידה של השכינה (הצד הנקבי) הוא להמשיך את הקיום, לתחזק אותו באיזון של הרמה השנייה (באמצעות צאי לךְ), ובלשון הטקסט של הזוהר החדש: "למרעי ולמפלגא חולקין לכל אוכלוסין עילאין דילה", כלומר, "לרעות את העדרים ולפזר את הנתינה לכלל האוכלוסיה" – וזהו התדר של "חידו וחירו". זהו תדר רגשי המוחזק על ידי האנרגיה הנקבית, והיא מחברת בין מה שקדם לה, העולמות העליונים הנצחיים, שהיא גם מושפעת מהם, לבין התחתונים, עולם המעשה הזמני, הוא העולם שלנו.
באופן מקביל, גם בקבלת האר"י אנו למדים כי העולמות העליונים, עולמות המחשבה, ייעודם בקיום והעמדת המציאות, ואילו העולמות התחתונים הם המביאים להתחדשות המציאות על ידי תיקון הנשמות, באמצעות מעשי האדם. זה בא לידי ביטוי באמרה "סוף מעשה במחשבה תחילה".
כל אדם יבחר לעצמו מהי פרשנותו האישית, הסובייקטיבית, למילים "חדווה" ו"חירות". אך תהא הפרשנות האישית אשר תהא, תדר השמחה והחירות הפנימיות כמניע למעשי האדם יכול לברוא הדדיות וקירבה בין אדם לזולתו, לתרום לראיית האחר השונה ממני וליצור יחסים בריאים בין הטבע והאדמה לבין האדם. כך תתרחב התחושה של שמחת חיים, של חיוניות ושל אהבה פשוטה. וזהו הערך המוסף של הקיום שלנו ברמה השנייה, שהזוהר מכנה "חידו וחירו".
יש בכך משום נתינת אחריות משמעותית בידי אדם, אך זוהי הבחירה שניתנה לנו, וזוהי הבחירה אליה מכוון הזוהר באומרו שקיומן של השמחה והחירות תלוי וקשור בקשר ישיר למעשיו של האדם.
מלמעלה אנו מקבלים הבטחה (מוגבלת...) לקיום והעמדה, אבל התדר שבו נחיה, ואשר יכול להמשיך להתקיים בנצח, תלוי במעשינו ובמידת המוכנות שלנו לאפשר לאנרגיה הנקבית לפעול בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם