ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הקשר הישראלי: ינאי פוסטלניק מרביץ דהרמה יהודית

יש לו שם של קיבוצניק, אבל בעצם הוא ניו-זילנדי עם אבא ניצול שואה. פעם הוא היה עורך דין צעיר, ועכשיו הוא מורה רוחני עם שליחות מיוחדת: שילוב תורת הבודהא בחיי היומיום המערביים. אביגיל גרץ הרימה טלפון לינאי פוסטלניק, לקראת ביקורו בישראל

אביגיל גרץ | 19/8/2010 9:30

מורי דהרמה (תורת הבודהה) טובים נדמים לי תמיד כמו קוסמים של מילים. הם רוקחים אותן כמו חיצים שנורים במדויק לעבר המטרה, כך שהן נוחתות במקום המתאים ביותר. בנוסף, הם נותנים את התחושה שהם הכינו את המילים במיוחד בשבילך. לא משנה כמה אנשים נוספים נוכחים בחדר, אתה מרגיש שהם שקועים בשיחה אינטימית איתך ושיש להם היכרות מעמיקה עם הלכי הנפש שלך.

מכיוון שהשליטה שלהם במילים נראית פשוטה כמו שליפה של מטפחות צבעוניות מכובע, הייתי מופתעת מהתגובה של ינאי פוסטלניק, שיגיע לישראל בספטמבר הקרוב, בנוגע לכתיבת תשובות לשאלות ששלחתי לו לצורך הראיון. כמו כל מורה דהרמה טוב זה לא היה סירוב מוחלט וגם לא תשובה מתחמקת, זו פשוט הייתה מסירת האמת שלו. הוא כתב שהוא לא אוהב להקליד ושהוא מרגיש שזה ייקח לו יום שלם של עבודה. מלבד זאת, הוא חש שהראיון ילקה בחוסר אותנטיות והוא מאוד ישמח לשוחח איתי. לא יכולתי לסרב.

למרות שאביו ישראלי במקור, ינאי נולד בניו זילנד ולא גדל עם שום זיקה ישראלית או יהודית. קרוב לעשרים שנה הוא מתגורר באנגליה, עם אשתו קת'רין מֵגִי, שגם היא מלמדת דהרמה ברחבי העולם. בעשר השנים האחרונות הם מפעילים בשדה הגדול שמאחורי ביתם מרכז מדיטציה גדול, בו הם מלמדים ביחד. בזמן הראיון נערך שם רטריט (סדנת מדיטציה) מתמשך, המיועד למשפחות שלמות המגיעות לשם לתקופה ממושכת של חופשה ותרגול. "הקרבה לטבע מאפשרת לכל האלמנטים של החיים פשוט להיות", הוא מסביר. "אנשים מתחברים לעצמם, וגם אחד לשני. נוצרת קהילה, מעין כפר קטן. יש כאן יותר ממאה איש, וכולם עושים הכול. זוהי מסגרת מיוחדת של תרגול, שמשלבת אותו במה שמכונה 'החיים האמיתיים'".

פוסטלניק. הטוב שיש לחיים להציע צילום פרטי

החיים האמיתיים

"בלב השדה יש נחל", מנסה פוסטלניק להסביר לי את אופן החיבור בין התרגול לבין החיים. " הוא משמש כמטפורה מעשית לאפשרות לעבור בין גדותיו: מאזור התרגול הפורמלי לאזור חיי היומיום. אנחנו בעצם בודקים איך המשפחה משתלבת בחיים הרוחניים. הנוכחות של הילדים מוסיפה לאתגר. אנשים יכולים להיות ברגע מאוד עמוק של מדיטציה או צ'י קונג, ברגע מוחזק ושקט כמו בריטריט אמיתי, וברגע הבא יש מפגש עם 25 ילדים שחוזרים מפעילות. זו הזדמנות ללמוד איך לחיות את החיים עם ההתכוונות ללמוד מהם. איך אפשר להשתחרר אל תוך הדינמיקה הזאת. זהו דבר מאוד מעורר השראה בשבילי."

הנושא של שילוב התרגול אל תוך חיי היומיום במערב המודרני באמת מסתמן כמו אתגר משמעותי עבור מורי הדהרמה.

"כן. בתחילת ימי התרגול שלי, כשהתחלתי לגלות את הדהרמה ואת עולם השקט, נדהמתי לראות שיש אנשים שמעוניינים רק בטוב שיש לחיים להציע. אני חושב שזה כל מה שאנשים צריכים: חיים שמחזיקים ביחד התלהבות, קהילה, מדיטציה ודהרמה. בשבילי, הגילוי היה שגם בחיים 'האמיתיים' יש לי את כל מה שאני צריך בשביל לתרגל. שבחיים עצמם יש מספיק פוטנציאל רוחני. נכון שפעם חשבתי שהתרגול הפורמלי והמנזרים שהייתי בהם הם הדבר שאני צריך בשביל לחיות חיים רוחניים, אבל אני חושב שלהיכנס למערכת יחסים זוגית זה לימוד ואתגר רוחני לא פחוּת. אני מרגיש שאני בר מזל, דור שני למורים מערביים שלמדו במזרח, שנכנסו למנזרים ועכשיו מטמיעים ומתאימים לכאן את התורה המזרחית".

איך התחילה הדרך שלך?

"בגיל עשרים ומשהו הייתי עורך דין צעיר"...
באמת? ממש ילד יהודי טוב.

"כן, הסבתא הישראלית שלי מעולם לא הפנימה שאני כבר לא עורך דין. היו לי פאה וגלימה, ממש הכול. וואו. זה נראה לי גלגול חיים אחר."

זה נשמע כך.

האמת שלא ממש. למדתי משפטים כי רציתי להיות מועיל לעולם. רציתי לעזור לאנשים הקטנים, אבל זה כנראה לא היה בשבילי, כי אפילו להיאבק בשביל הטובים זה מאבק. יש לי הרבה כבוד למי שעושה זאת אבל לי זה לא התאים, הייתי מאוד לא מאושר בתור עורך דין. הרגשתי שיש איזה עיוורון בחברה, שאנשים לא מבינים את הניצול ואת הפגיעה באחרים."

אז מה עשית עם זה?

"יצאתי לטיול של שמונה חודשים בניו זילנד עצמה ובאוסטרליה. משם המשכתי לתאילנד, נפאל והודו. שם החלטתי לנצל את זמן הטיול כדי לשחרר את עצמי. לא ידעתי אפילו ממה. בהתחלה החלטתי לשים את עצמי במצבים שחשבתי שאני לא יכול לעמוד בהם. למשל, לחיות במקום בו לא מדברים בשפה שלי. חייתי בצפון-מזרח תאילנד והייתי צריך להסתדר בתאילנדית. גם הרשתי לעצמי

שלא יהיה לי כסף. זה היה עניין קריטי בשבילי. שני הצדדים במשפחה שלי איבדו במהלך השנים את כל הכסף שהיה להם. אבא שלי הוא ניצול שואה. הוא היה בן שש כשהמלחמה הסתיימה. תמיד הייתי צריך ביטחון חומרי, אבל הבנתי שחוסר ביטחון יכול להיות מועיל. רציתי להיות במקום בו אני לא מכיר את השפה, ובקושי יישאר לי ממה לחיות. רציתי בעצם לאבד שליטה."

הקשר הישראלי

- ואיבדת? שליטה, אני מתכוונת.

"הבנתי שאתה יכול לחיות, אפילו בנוחות, בלי הדברים שאתה חושב שזה בלתי אפשרי לחיות בלעדיהם. אבל לאחר מכן ראיתי שכשכן היו לי כסף ושליטה בשפה אני שוב הופך זקוק להם. שוב רציתי את אותם הדברים שגרמו לי סבל. הבנתי שהקטע של הדברים החומריים לא היה מספיק טרנספורמטיבי בשבילי, ושאני צריך לעבוד יותר על התודעה שלי, עם הלב."

ואז הגיעה דרך האמצע?

"הגעתי להודו. פגשתי שם את לימור גינזבורג הישראלית. היא סיפרה לי שהיא הולכת לריטריט שתיקה בבודגאיה (המקום בו התעורר הבודהא). אמרתי לה שאני רוצה למצוא איך לרצות את מה שיש לי, והיא אמרה לי: 'אתה צריך ריטריט כזה'. שמתי לב שאני פוחד מזה, ובגלל שהייתי עוד בתקופה בה הלכתי לאן שמפחיד וקשה, הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות. נסעתי איתה לבודגאיה, לריטריט עם כריסטופר טיטמוס, ותוך כמה שעות ידעתי שזה מה שחיפשתי, שזה הבית שלי."

טיטמוס. תוך כמה שעות ידעתי שזה מה שחיפשתי צילום: מתוך אתר הבית

אז במידת מה, שוב אנחנו חוזרים לקשר הישראלי.

"אבא שלי גדל בישראל. במקור הוא מרומניה. משפחה של ניצולי שואה שעלו לישראל בשנות החמישים. הוא עזב את ישראל אחרי הצבא והלך ללמוד באירופה, שם הוא פגש את אמא שלי. אני נולדתי בשוויץ וגדלתי בניו-זילנד. לא גדלתי עם התחושה שאני ישראלי, אלא רק עם הידיעה שאבא שלי בא משם. הוא לא סיפר מה המשמעות של להיות ישראלי. זו הייתה בשבילי עוד מדינה, כמו שידעתי שבשוויץ בה נולדתי יש הרים. למעשה, רק בזכות הוראת הדהרמה הגעתי לישראל. ב-98 באתי ללמד עם כריסטופר בפעם הראשונה. אפילו לא ידעתי כמה בני דודים יש לי. זה שאני ממשיך לבוא וללמד זה מה ששומר על הקשר בינינו. יש לי דודה בחולון."

אתה מלמד בכל רחבי העולם. יש תחושה שונה בישראל?

"לכל תרבות יש מאפיינים ייחודיים, ודרך שונה בה האנשים שלה מגיבים אל הדהרמה. מה שמדהים אותי בישראל זה ההתלהבות. יש פה משהו מאוד ישיר, אנשים לא שומרים בבטן. בנוסף, בישראל יש משהו מיוחד מבחינה רוחנית. איזו הבנה מיידית שלחיים יש משמעות, ושבחיים האלו יש יותר ממה שנראה לעין. אנשי המערב נהיו מאוד חילוניים וסקפטיים, אבל היהדות ניכרת גם אצל הישראלים החילוניים.

בחילוניות היהודית נשאר משהו מאוד עמוק, דבר מה תרבותי מושרש שנשאר. התחושה היא שאנשים מרגישים קרובים לאיזה עומק של רוח ורוחניות מבלי לקרוא לזה אלוהים. לריטריטים מגיעים גם דתיים שפתוחים למדיטציה, וזה נפלא לדעתי. בכלל, גם מחוץ לישראל פגשתי בריטריטים הרבה יותר רבנים מכמרים. זה משהו שקשור לחקירה רוחנית, איזו תשוקה להבנה שמרגישה מאוד עשירה."

אז להיות מורה דהרמה זה עניין של ייעוד בשבילך?

" לא ידעתי מה בדיוק קרה בריטריט הראשון שעשיתי, שנמשך רק עשרה ימים, אבל ידעתי שנהניתי ושהיו לי שתי מחשבות עיקריות. הראשונה הייתה שהרגשתי שעשיתי את זה כבר. שזה מוכר לי. ואחר כך חשבתי משהו שלא הרגיש לי אז הגיוני, וזה שיום אחד אני אֵלָמד את זה. שמתי את המחשבות הללו בצד. לא חשבתי מאיפה זה בא ואם יש בהן אמת. רק אחרי הרבה שנים נזכרתי בזה, ואמרתי לעצמי, 'וואו'. זה לא שיש לי תחושה של גלגול נשמות או משהו, אבל אני חושב שכשפוגשים משהו אמיתי מרגישים שזה גם חדש לך, כלומר טרי ורענן - ובו בעת זה גם מוכר."

וואו. זה נשמע כמו אבחנה יפה למושג "אמת", וגם כמו נקודה טובה לעצור בה. אז להתראות בחגים.

ינאי פוסטלניק יגיע לארץ בחודש ספטמבר כאורח עמותת "תובנה", ויעביר שלושה קורסי מדיטציה. פרטים נוספים