 |
/images/archive/gallery/308/279.jpg לימור גינזבורג
צילום פרטי  |
|
|
|
|
|
|
| נכנסתי למערה, והתיישבתי. איך לומר זאת בפשטות? היה כיף. שלווה, עוצמה, שקט. יש יגידו אור אין סוף, יש יאמרו הסרת מגבלות. אני אישה פשוטה. לי הספיק חיוך פנימי. לימור גינזבורג נסעה להר מירון להשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה לי, יהודיה תועה, בודהיסטית במקור, ולרשב"י, הלוא הוא רבי שמעון בר יוחאי?
מעשה שהיה כך היה. במסגרת ההתפתחות הרוחנית, שנמצאתי מחויבת אליה, נקלעתי לאחרונה למחוזות עלומים. כך מצאתי עצמי לומדת קבלה, ולא סתם, אלא ב"מרכז לקבלה". אני יודעת, עבור רוחניקים ציוניים המחשיבים את עצמם , המרכז לקבלה הוא מקור לעקימת אף. המרכז לקבלה אינו מקובל. למה? קטונתי.
 |
| המרוץ אחר הגלימה |
|
לימור גינזבורג נרשמה לקורס כישוף: היא לבשה אדרת מכשפות, קטפה פרחים, כתשה חומרים ולחשה לחשים. מה יצא? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
יש להם תדמית לא רוחנית. דמי הלימוד אינם סמליים, ויהודי, רוחני ככל שיהיה, קשור לכספו בעבותות של ערגה. מדונה לומדת שם? אז מה? לא נחמד שגם גויים יעשו קצת מצוות? לא יפה שהפסקנו להיות יהירים ואנחנו מחלקים קצת סודות לעמי הארצות? יש עליהם כל מיני כתבות לא מחמיאות. טוב, ממתי אנחנו מאמינים לכל מילה כתובה. מה עוד? גם הדתיים לא מרוצים מהם. בכלל הדתיים לא כל כך מרוצים מכל מי שמפקיע מהם את הזכות להסביר לנו למה התכוון ההוא. ועוד בשפה מובנת, שלא לדבר על היגיון.
וחוץ מזה שאין מתנות חינם. זה השיעור הראשון בקבלה. אבל אני איני מורה לקבלה, אז אחסוך מכם שיעור בלחם ביזיון והמפץ הגדול. נגיע לעניין עצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| רבי שמעון בר יוחאי
| /images/archive/gallery/310/062.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אנרגיה של אור צריך להרוויח
|
|
|
 |
|
|
|
אז למה להשטתח למרגלות קברו של הרשב"י בל"ג בעומר? כל שנה לאחר הפסח, ולצערי הרב גם במהלך הסדר, (בעיקר אם הוא משפחתי), אני נכנסת לדיכאון. אולי זה הבוקר שלאחר הקניידלעך, מי יודע. במרכז לקבלה למדתי, שחגים זה לא רק "הם רצו להרוג אותנו, הכנסנו להם, בואו נאכל משהו משמין". חגים הם פתח לאנרגיה מסוימת שאפשר להתחבר אליה, ואנרגיה של אור צריך להרוויח. את האור שנגלה במהלך הפסח מרוויחים מחדש במשך ספירת העומר. הסופר את העומר, עולה לאיטו במעלה הספירות, (מעין טבלת ייאוש) עד שבועות טפו טפו. ההילולה של הרשב"י, כך אני מבינה, מהווה נקודת רענון וזיכוך. הצדיק בחר בקפידה את יום הסתלקותו. הוא נפטר מגופו ביום של ספירת גבורה שבדבורה, שבו יש אנרגיה חזקה של דין, כלומר קארמה קשה שיש לשלם. עם הסתלקותו הפך היום שקיבל את האנרגיה שלו, ליום של אנרגיית חסד, שהיא הרבה יותר ידידותית.
בשנה שעברה נסעתי בפעם הראשונה לאירוע הזה, במסגרת המרכז לקבלה. שבאירועים מהסוג הזה הם מאוד מסודרים. הם בנו מתחם סגור, הייתה תוכנית אומנותית, אוכל ושתייה כלולים. אבל החוויה האמיתית היא בהתחברות לרוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שלו מיוחסת כתיבת ספר הזוהר (בעזרתו
הנדיבה של אליהו הנביא וחברים). ואליו, לי לפחות, לא היה קשה להתחבר. אומרים שביום פטירתו של צדיק מתגלה עוצמתו הרוחנית. קראתי במדור זה על מחקר חדש לפיו תאריך פטירתו מקורו בטעות. זה די מצחיק, לא? האם יש משהו שעליו נוכל שלא להתווכח? ואולי הוא אפילו לא כתב את ספר הזוהר?
הגענו אל מתחם מערת ה"אידרא רבא", סעדנו לבנו בפיתה דרוזית עם לבנה, שתינו קפה ואכלנו עוגיות, רבים הגיעו מצוידים בספר הזוהר. ספר הזוהר מגלה לנו את סודות התנ"ך. התנ"ך הינו קובץ של סיפורים שאם נביט בהם כפשוטם, נראה שהם מתארים בעיקר את עלילותיהן של משפחות לא מתפקדות. ספר הזוהר מסודר על פי פרשות ספר הספרים ומלמד אותנו את הסודות הטמונים הללו (וטמונים שם סודות ברוך השם מפה ועד אין סוף). מלבד זאת הפרשות מחולקות לנושאים: לספר "פינחס" כוח של רפואה, לפרשת "תרומה" כוח של זוגיות, תיקוני הזוהר יפים לפרנסה, וכן הלאה. צפינו בסרט שנעשה על כוחו של הזוהר- בית שנפל עליו מטח קטיושיות, אך לבני הזוג, שהחזיקו את ספר הזוהר בחדרם, לא אונה דבר. חיילי פלוגה בלבנון שלכולם היה "פינחס" קטן בכיס, ושהפציצו אותה במשך שלוש שעות - כולם נשארו באורח נס בחיים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/310/065.jpg
קברו של רבי שמעון בר יוחאי |
|
קברו של רבי שמעון בר יוחאי |
|
|
|
|
|
|
|
מתוך אני-לא-יודעת-איפה מגיעה חוכמה אנרגטית
|
|
|
|
|
|
|
רבי שמעון התחבא במערה בפקיעין במשך 13 שנה עם בנו אלעזר, ושם למד תורה מהגדולים (משה ואליהו הנביא). לכשיצא אל העולם, כינס 10 תלמידים, והעביר להם את תלמודו שנרשם על ידי רבי אבא והוא ספר "הזוהר". הנבואה של רבי שמעון היתה שבזמננו, אלפיים שנה אחריו, ספר הזוהר יפיץ את האור ויביא את הגאולה. חגו של הרשב"י הוא בעצם הילולת האנרגיה של הזוהר. שיאו של הערב הוא במערה. יושבים שם ומעיינים בספר הזוהר. העניין הוא שהאנרגיה שלו נכנסת מהעיניים על ידי סריקה, ומחוללת סדר בכאוס שלנו. מתוך התת-מודע, מתוך אני-לא-יודעת-איפה, מגיעה חוכמה אנרגטית אל ה-DNA שלנו. חוכמת הסדר הקוסמי, שלשמה נתכנסנו הנה, בגוף הזה ובעם הזה. מוש בן ארי הסעיר את ההמונים באוהל, ואני פניתי לרגע אינטימי עם הצדיק.
נכנסתי למערה, והתיישבתי. איך לומר זאת בפשטות? היה כיף. שלווה, עוצמה, שקט. יש יגידו אור אין סוף, יש יאמרו הסרת מגבלות, ניצחון על החומר. נכנסתי לגומחה קטנה, דילגתי על מצבורי נרות, השענתי ראשי על הקיר. אני אישה פשוטה. פשוט היה לי כיף. שלווה עמוקה, זהו. יש שיפרצו במחולות אדירים, לי הספיק חיוך פנימי. קראתי קצת בזוהר. אני באמת לא יודעת להסביר את זה אבל זה נעים. אולי זה הארמית, הכוונות, מה אני יודעת. נעים לקרוא בזוהר. ביקשתי עבור האנשים היקרים לי משאלות, וגם עבור עצמי. היתה אנרגיה חזקה במערה. נעים. גם אהבת חינם זה נעים. זה לא הופך את זה למשהו מובן מאליו. בטח גם הארה זה ממש ממש נעים. אבל רגע, זה לא העיקר. מכאן, עליי להתחייב להפיץ את האור, לא? וידוי: צר לי לומר לחובתי, שהתנסותי בעבודה רוחנית יהודית, מחייבת התחככות עם ציבור יהודי. וזה, איך לומר, קשה לי למדי. ההגדרה ששמעתי בקבלה לתיאור המאפיין היהודי הוא "רצון לקבל לעצמו". כל כך נכון. החל בחנייה כפולה וכלה בהידחפות לקברי צדיקים עם הסלולרי ודודה קלרה על הקו. מה אני אגיד? יהודים כל כך רוצים לעצמם, שקשה להם עם עוד יהודים שרוצים את אותו דבר. ועוד באותו הזמן. באותו המקום. בארץ אחת קטנה עם שפם וגבות. ועכשיו. אני לא יכולה להוציא את עצמי מהכלל, למרות שהייתי מאוד רוצה. מאוד. אז אקרא עוד בספר הזוהר, ואנסה לתת אור במקום לקטרג על אחיי היהודים כי באמת, זה לא חכמה להגיע למערה, ולחוש את האהבה והעוצמה של ענקי רוח. החכמה היא להיות טובים יותר, כל יום קצת, בכל הדרכים האפשריות. כל הדרכים כשרות, אם הן עובדות. בין אם קוראים להם "קבלה", "בודהיזם", שמאניזם" ואפילו "יהדות" או "עלייה לרגל". ובעצם, גם הן יכולות להפוך לעבודה זרה, אם אעשה אותן רק על מנת להעשיר את חשבון האור הפרטי שלי. זה גורם לי להעריך מחדש את האורתודוקסים, החסידויות, הגזלנים, אנשי החנייה הכפולה, וכל מי שאני מונעת ממנו את אהבתי.
אחרי ליל שימורים יצאנו משם בשיירת אוטובוסים. בצומת של ציון הרשב"י היו אלפי אנשים מכל הסוגים, המינים והמגבעות. עשרות אלפים נדחסו שם יממה שלמה כדי לשמוח ולחגוג. בשאר חלקי הארץ דלקו מדורות. אומרים שהאש דלקה סביב מקום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי זמן רב ואיש לא יכול היה להתקרב. הלוואי והאהבה תקרב אותנו ותחמם אותנו, ותזכיר לנו מה באמת חשוב.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/756/403.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מחזאית, במאית ושחקנית. יוצרת ההצגות 'שרינגרה' ו'בזמן הווה'. מתרגלת ויפאסנה ושאר ירקות. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
