ויפתח הבודהה את פיו ויאמר
כמו בסרט הנפשה, הבודהה זז מול עיניי, דיבר אליי. תווי פניו ברורים להפליא. ופניו כפניו של מי שחשבתי שהיה אז אהובי. חייכן, מנומש, מלא יגון עם כמיהה עצומה לחלץ את עצמו מעצמו. אביגיל גרץ משחזרת את החוויה המיסטית הראשונה ובינתיים האחרונה בחייה

בתלמוד כתוב שאין עשב בעולם, שאין גורם שלא הכו אותו או טפחו עליו ואמרו לו - גדל. פְּרָח. הגורם שטפח לי על הראש או יותר נכון על הלב היה כריסטופר טיטמוס בפסח 2005. אנחנו נוטים לארוז חוויות ולסכם אותן כאילו היו הודעת טקסט מצומצמת, כך שקרוב לוודאי שזה לא היה באמת רק הוא, אבל אליו אני מייחסת את הטפיחה וזה מה שחשוב.
מאז אותה שנה, בכל פסח קיבלתי ממנו עוד ועוד טפיחות, עד שבפסח שעבר, הגיע עוד רגע קטן, רגע שכמעט נסתר בין שלל הרגעים, אך הפך
הרגע הזה היה לחוויה המיסטית הראשונה שלי. וכנראה האחרונה. אני מאמינה בהרבה דברים. כלומר, אני שמה אמון בהרבה דברים, בעיקר בכל מה שעובד בחיים. בכל מה שאני רואה שמתחולל מול עיניי ובתוכי. לכן חוויות מיסטיות, שלא ניתן לראות או לדווח עליהן בצורה מהימנה, אף פעם לא עניינו אותי, והאמת שהן עדיין לא מעניינות אותי. החיים מעניינים אותי והמחויבות שלי לחיות אותם.
כריסטופר מפורסם ביכולת החקירה שלו. לייצר אירוע של חקירה. חקירה זו מילה שבדרך כלל מיוחסת לשב"כ או למשהו אנליטי מתמטי, אבל בעצם, כמו החיים והתודעה והגוף שלי, גם מילים זה דבר שלא שייך לאף אחד.
באנגלית המילה היא INQUIRARY מילה שמתחילה ב-IN, שנכנסת אל תוך הדברים. כריסטופר מפורסם ביכולת שלו לחקור אנשים בפומבי, ויחד עם זאת להשאיר זאת מאורע פרטי. לייצר אירוע שיהיה מרגש ובעל משמעות, אירוע של תפיחה.
כשהייתי ילדה השתוקקתי לראות את אליהו הנביא נכנס בליל הסדר ולוגם מכוס היין שלו. אבא שלי היה מנענע את השולחן כדי שנחשוב שאליהו שותה ואני זוכרת את תחושת הפספוס הגדולה. הרי אם היין נשתה, היכן הוא השותה עטור הזקן?
לפעמים אני מחכה בחלון, לראות איך פרח מנץ, ולמרות שנדמה שאני עומדת שם נצח נצחים אף פעם לא מזדמן לי לראות תפרחת מבקיעה. אפילו לא עלעל. כשאני שבה אל האדנית ורואה שהיא מארחת פרח חדש אני חשה החמצה ותוהה מתי זה הספיק לקרות.
בחקירות של כריסטופר זו התחושה, כמו בסרט טבע, רק שהפעם את זוכה לראות את עלי הפרח נפתחים. את יכולה לראות את הגדילה מתרחשת, ולא הייתי אומרת זאת ללא חוויתי זאת על בשרי. כן. בחקירה הראשונה ההיא חוויתי רגע של טרנספורמציה. אמיתית כמו סרטי טבע ופנימית כמו זרימת הדם בעורקים.
תהליך החקירה יכול להיות כל כך עדין, כמו נכנס מתחת לעור, עד שיש לו היכולת לחולל שינוי גם אצל המאזינים. אולי אין זה פלא שהתלמידים הראשונים של הבודהה נקראו המאזינים.
במהלך השנים שחלפו מה"חקירה" הראשונה, עליתי שלוש פעמים לשוחח עם כריסטופר, אבל את החוויה המיסטית חוויתי כמאזינה בקורס שניהלתי. בחור צעיר ודתי עלה לשאול על אודות ההישענות על המסתורין. על אודות החופש המוחלט הסומך על האדמה שתחזיק אותנו. על אי הידיעה. ערבוב של כל המושגים שהיו לי קשים כל החיים.
החקירה של הבחור הדתי שתלה אותי עמוק בכאב היצירה. במשך כל השיחה ישבתי בעיניים עצומות ומיררתי בבכי. זה היתרון של קורס בשתיקה. ודאי כשאת מנהלת אותו. כל אחד מוגן עם השדים הפנימיים שלו מול שדים של אנשים אחרים. כמו גינה, אף גרניום לא מעיר לחרצית - למה את צומחת דווקא כך?
כריסטופר תמיד מאפשר זמן שקט בין חקירה לחקירה. אני זוכרת שלאחר שהבחור ירד מהבימה שהִיתִי בכאב החידלון. הייתי מופתעת ממנו כי במשך הימים שחלפו עד אז הרגשתי לראשונה שהגעתי למקום של אהבה וקבלה מוחלטת שלי את עצמי.
והנה ממעמקים סמוכים כל כך הגיע הייאוש, הספק בדבר יכולתי לסמוך על המסלול היצירתי שלי, על הרצון המבעבע בי מגיל חמש, להיות סופרת.
בדקות השקט שלאחר השיחה אודות ההכרח להישען על המסתורין הרגשתי כאילו ספגתי מכות שחפרו לי בור קבורה ולא מכות עדינות של צמיחה.
ואז עלתה ובאה אישה. אישה שלא מדברת אנגלית. אישה שבמשך כל הקורס, בהיותי המנהלת שלו, תרגמתי לה את דבריו של כריסטופר. היא עלתה לדבר איתו על היופי האוזל שלה. היא סיפרה על הקנאה שיש לה בבתה בת העשרים וחמש. בת שמגיעים אליה מחזרים המבשרים לה עצמה, על תום זמנה, תום נעוריה הסופיים, תום יופייה.
סיפור מודרני ועצוב על נקודת המבט האותנטית של אמא של שלגייה. בשלב מסוים בשיחה הבנתי שהתרגום שהיא מקבלת, ממישהי שישבה סמוך לבימה, לא נהיר לה והחלטתי להתקדם לעברה, לשמש כלחשנית בתיאטרון.
לאחר החקירה האחרונה מצאתי את עצמי יושבת למרגלות הבימה בזמן שכריסטופר סיכם את הדברים ששמענו. מעין "מה למדנו" משיחות הערב. וכך, בעודי מאזינה למורה האהוב, שומעת את המילים הבריטיות שלו, נעצתי עיניים בפסל בודהה אדום שישב בצד.

ובכל זאת, אני יושבת כשעיניי נעוצות בריכוז עמוק בפסל הבודהה והקול קול כריסטופר והידיים, כלומר הנוכחות הפיזית, המילים המוגשות לי, נמסרות כשרשרת חרוזים, נאמרות לי דרך פיו הנע של הבודהה. כן. כמו בסרט הנפשה, הבודהה זז מול עיניי, דיבר אליי. תווי פניו ברורים להפליא. ופניו כפניו של מי שחשבתי שהיה אז אהובי. חייכן, מנומש, מלא יגון עם כמיהה עצומה לחלץ את עצמו מעצמו.
כך בדמותו, הבודהה דיבר אליי את המילים של כריסטופר, הערה אותן בעצמו והעביר לי אותן בנות 2500 שנה, בעלות נצח, עד אין סוף.
וזו היתה החוויה המיסטית הראשונה ואולי האחרונה שלי. אני קוראת לה מיסטית, כי לא יכול להיות שהיא התרחשה באמת ובו בעת אני מוכנה להישבע בכל היקר לי שהבודהה דיבר אליי. הוא דיבר, תוך שהוא מחופש לדמות הפסל האדום שעשו ממנו וכמו בסרט מצויר איטי הוא חייך ומסר לי דברי דהרמה, הוא דייק בשבילי מה זה אומר לסמוך על המסתורין.
למעשה, אין לנו בררה אלא לסמוך על המסתורין, ועל אף שאין הבודהה מכיר את שמי, הוא ייחד את דבריו בשבילי המאזינה. הוא הדגים איך היוצרים הגדולים מכולם מאפשרים ליצירה שלהם להתרחש מבלי לדעת כיצד היא תתקבל ולאן תתגלגל. הם משחקים איתה בדיוק כמו שהוא כלוא בפסליו המרובים ובכל זאת כל כולו חופשי.
וכך בפסח ההוא הבנתי שאין צורך לדעת אם יש או אין מישהו בעולם שיכול לחלץ אותי אלא אני יודעת שאני יכולה לחלץ את עצמי. פעם אחר פעם.
מפגש דהרמה פתוח בהנחיית כריסטופר טיטמוס ואחרים ייערך בתאריכים 1-2 במאי בתל אביב.