הקארמה מצלצלת פעמיים
הסיבה שאנחנו חיים בסבל היא בגלל חוסר הנכונות של שני העמים להבין זה את זה. אבל לנו, למתרגלים הרוחניים, יש תפקיד - להיות ההתנגדות לקול המיואש, המפוחד והכועס ולא להאמין למה שהמדיה מספרת לנו
"עלינו להבין שהעם הזה (הפלסטיני) אוהב את הארץ. כמונו, באהבה לגיטימית".
המילים הללו לא נלקחו ממניפסט של השמאל הרדיקלי וגם לא של מתרגל דהרמה המחויב להפחתת הסבל בעולם ולהבנה שכל היצורים הברואים רוצים וזכאים להיות מאושרים. המילים הללו נכתבו על ידי הוגו הרמן, פעיל ציוני שבתחילת המאה העשרים ביטא קול נדיר כשכתב, "עתידנו תלוי בשאלת השכנות. לא מדובר בפתרון רדיקלי, כי אם בפתרון של הבנה, ידידות ואנושיות. תנאי מוקדם לכך היא הנכונות להבנה".
אם
הבנה השואבת השראה מהמושגים הבודהיסטים "הבנה נכונה" ו"כוונה נכונה", שהם שני המרכיבים הראשונים בדרך כפולת השמונה שהתווה הבודהה.
"כוונה נכונה" היא פועל יוצא של "הבנה נכונה" והמשמעות במושג "נכונה" לא תלויה בסולם ערכים זה או אחר אלא "נכונה" במובן שתומכת ומובילה לשחרור. ההבנה הנכונה מתחילה בהבנת ארבע האמיתות. קיימים סבל ואי נחת בעולם, אבל הם יציר כפינו - או יותר נכון תודעתנו - ולכן אפשר להשתחרר מהם.
שנית, הבנה בדבר חוק הסיבה והתוצאה הידוע בשם חוק הקארמה. קארמה היא פעולה ולא גורל כמו שרבים סבורים בטעות. החוק אומר שלכל פעולה בעולם התופעות יש תוצאות והמרכיב העיקרי, המשמעותי, בכל פעולה שאנו עושים הוא הכוונה ממנה אנו פועלים.
המורה שלי יונתן דומיניץ מזכיר שאין זה אומר שעלינו ל"התחמש" בכוונה הכי טובה ואז לצפות לתוצאה מסוימת אלא שכאשר אנחנו זורעים את הזרעים הנכונים עם ההתכוונות להיטיב, משהו בנו משתנה, מתחיל להיות יותר מועיל, גם אם התוצאות עוד לא ניכרות.
חוק הקארמה נותן הרבה מקום לאופטימיות מאחר וכל רגע הוא נקודת התחלה חדשה, כמו כוונון מיתרים בכלי מוזיקלי. זה מוציא אותנו מהקורבנות ומהפטליות נוסח "כך תמיד היה וכך תמיד יהיה" (אמירה שאנחנו שומעים המון בהקשר הסכסוך) ועוזר לנו להבין שבכל רגע ורגע, בכל פעולה ופעולה – אנחנו יכולים לזרוע זרעים שנובעים מבחירה וליצור דפוסים חדשים. אנחנו ניתנים לשינוי. בני אדם זה תהליך דינאמי לחלוטין שמשתנה כל הזמן.
כשהבודהה דיבר על כוונה הוא דיבר על שלושת שורשי הסבל המרכזיים שמופיעים בנו, או אם תרצו שלושת הרעלים שמערפלים את התודעה שלנו והם זדון (דחייה או שנאה), חמדנות (השתוקקות) ובורות (בלבול).
המורה שלי, סנדיה (רקפת בר-קמה) אומרת שכדי להתעורר או להשתחרר יש לנקות את התודעה מרעלים אלו, ולכך בעצם מכוון התרגול הבודהיסטי. ההבנה שדוקהה, אי נחת, סבל, חוסר ביטחון, פגיעות ומוות הינם מאפיינים מהותיים של הקיום, יוצרת שינוי דרמטי בניסיון להתמודד איתם.
המחשבה לפיה אם רק נסלק מדרכנו את מה שמפריע לנו מצבנו יהיה טוב יותר, היא בורות, כי המציאות תמיד טופחת על פנינו בדמות אתגרים והתנגדויות. לפעמים יהיה זה הטבע שלא נענה לרצונות שלנו, לפעמים יהיו אלה אנשים אחרים ולפעמים אומות אחרות.
ההתעקשות על מה שאני רוצה, מבלי לקחת בחשבון את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אדם אחר, היא חמדנות. ועל מנת להצדיק את החמדנות ואת הבורות שלי אני עושה דמוניזציה לאחר: הוא אינו כמוני, הוא שטוף שנאה ומה שהוא באמת רוצה זה להשמיד אותי. אין לי ברירה אלא להילחם בו. זה הזדון.
אם נחשוב על אתמול/היום/מחר אנחנו יכולים להיווכח לדפוסים של הכוונות שלנו. מאחורי כל דבר הכי טריוויאלי שאנחנו עושים יש כוונה. למשל, למה אני שוטפת כלים בבית? כי אני רוצה שיאהבו אותי? כי אני רוצה להירגע? כי לא נעים לי לבקש וליצור עימות?
רוב הדפוסים פועלים כמו כוחות פנימיים חזקים שלא בהכרח ניתן לעצור אותם אבל חשוב לראות אותם כתגובות אוטומטיות, להיות בתשומת לב לדפוסים המאמללים אותנו ואז לשאול מה קורה פה? מה יכול לסייע לנו להיות יותר קשובים ולתת לכוונות שלנו לנבוע ממקום מטיב?
ערנות לכוונות שלי מאפשרת בחירה של כוונות אחרות. הבודהה הציע כוונה לוויתור ונדיבות כהפוכה לכוונה לפעול מתוך השתוקקות וחמדנות. כוונה לפעול מתוך רצון טוב כהפוכה לפעולה מתוך שנאה, כעס וזדון וכוונה לחיות ב"אי פגיעה" כהפוכה לכוונה לפגוע ביצורים חיים.
תשומת לב ושינוי הכוונות שלנו הם קריטיים, כי נקודת המוצא של כל דבר אליו אנחנו ניגשים בחיים היא זו שקובעת את איכות חיינו, היא זו שקובעת האם אנו רואים את המציאות בחד ממדיות או ברב ממדיות, בכיווץ או בחופשיות.
גם אמנות היא כלי טוב לבחון את המציאות דרך עיניים אחרות. לפני כמה שנים נעשה סרט עלילתי בשם 'גן עדן עכשיו' שנתן למחבלים-מתאבדים פנים, משפחה, יכולת רטורית ובכלל מראה אנושי והתנהגות מתקבלת על הדעת. בארץ קיבל הסרט תגובות קשות משום שהוא ערער על התפיסה המקובלת הרואה את המתאבדים רק כשטניים ותת-אנושיים.
הסרט היה מאתגר כי הוא הראה מחבלים מתאבדים שאינם מונעים משנאה עיוורת או מדחף בלתי-נשלט לנקום אלא כאנשים עצמאיים המודעים לתוצאות מעשיהם. המהפכנות של הסרט, בין אם אהבת אותו או לא ובין אם הסכמת איתו או לא היא שהוא גרם לך ולו לרגע להבין שזה בלתי אפשרי להקיא
את 'המתאבד' (אדם שרואה עצמו כלוחם פלסטיני נגד הכיבוש) החוצה מן הדיון הציבורי.
השנה אני משתתפת בקבוצה של נשות תקשורת ישראליות ופלסטינאיות הרוצות למצוא קול אחר בשביל לספר ולתווך את הסכסוך. אין ספק שזה קשה לשמוע את הפלסטיניות קוראות לפיגועים, אבל לאחר שהאזנתי לחוויות היומיום שלהן, זה לא אבסורד בעיניי שכך הן תופסות את התופעה המחרידה הזו.
בניגוד לסדנאות שהשתתפתי בהן בעבר, בזכות הדהרמה, אני לא מיואשת כי אני מרגישה שיש לנו, למתרגלים הרוחניים, תפקיד - להיות ההתנגדות לקול המיואש ולקול המפוחד ולקול הכועס. להכיל את כל הקולות אבל לא להאמין למה שהמדיה מספרת לנו. להמשיך ולפתח התכוונות לראות את האחר ולזכור שאין כזה דבר שאין פתרון.
אם בני אדם עשו את הבעיה והם נאחזים באדמה ובצדק, ומונעים מזדון ומבורות, בני אדם יכולים גם לפתור אותה על ידי חמלה, על ידי רצון ועל ידי אמון בבני האדם וביכולתם להשתחרר. תפקידנו לזכור את קללת הלוחם מתוך ספר הטאו, בתרגום ניסים אמון:
הַיָּפִים בכלי הנשק/ נועדו להשחית
הם שער לפורענות/ ואינם כליו של אציל
מי שֶׁשָּׂמֵחַ/ להילחם בבני אדם
את שַׁלְוָתוֹ/ לא ישיג לעולם
נִצָּחוֹן במלחמה/ אינו יותר
ממסע לְוָיָה.
ביום חמישי הקרוב, בבית הסנגהה בתל אביב, תתקיים הקרנת הסרט הדוקומנטרי "נקודת מוצא", מדיטציה מונחת ושיחה עם סנדיה (רקפת) על ההיבטים הדהרמיים של פעולה לא-אלימה ועל האפשרות לראות מעבר להפרדות של האני והאחר. לפרטים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם