בירור ניצוצות: גם היהודים משתחווים כדי למצוא את האור
המוסלמים, הבודהיסטים וגם היהודים – כולם מתרגלים תפילה מתוך כריעה והשתחוות. בירור במקורות היהודיים מעלה שעוצמתו של התרגול הזה מקורה ביציאה מאזורי הנוחות ובהתבוננות בחשיכה הפנימית
"נפילת אפיים" הוא טקס עתיק בדת היהודית, חלק מתפילת העמידה, שמשמעותו הפנימית לפי הזוהר והאר"י היא הכרת עצמנו מבפנים על ידי הארת החושך. להכיר ולגדול. מבחינה חיצונית, האימון הרוחני הזה מזכיר תפילות בודהיסטיות, סוּפיות, איסלמיות ואחרות, בעיקר בכך שהוא כולל כריעה והשתחוות. הביטוי החיצוני שנותר מטקס זה כיום הוא ב"תחנון", שבו המתפלל רק מניח ראשו בתוך זרועו השמאלית. אבל במקור, בעבר הרחוק, ההנחיה הייתה לבצע נפילת אפיים של ממש, כלומר לכרוע, להשתחוות ולהשתטח על הפנים כשהידיים והרגליים פשוטות ופרושות על פני האדמה.
לפי האר"י, בתרגיל ה"יוגה" היהודית של "נפילת אפיים", המטרה הפנימית היא להגיע לזיווג בין החלק הזכרי לבין החלק הנקבי בתוכנו. כך, משום שהצד הנקבי באדם הוא נסתר יותר, וכדי לגלותו עלינו לנקוט במודע פעולה של חיפוש. על כן ההתחלה היא בתפילת העמידה עצמה, אשר מילותיה מכוונות את האדם להתחברות לעולם האצילות, עולם עליון השרוי מעבר לכל חלוקה ודואליות. משם, מצויד בכוחות הגבוהים שקיבל בתפילה, מוזמן האדם בעזרת טקס נפילת אפיים לנחות מטה, למרתף, היישר אל עמקי הנפש.
זוהי הכניסה אל אותם חלקים בנפשנו המסתתרים בחושך, אל מתחת למה שמוכר לנו בעצמנו, ובשפתו של יונג זהו הצל של הנפש. זה יכול להיות כעס, קנאה, שנאה או ופחד. זה לא אזור נוח בהכרח - נהפוך הוא: אנו לא ששים לבדוק מה יש מתחת לכעס שלנו, לקנאה, לשנאה. אנחנו מעדיפים, לעיתים, להישאר ולחוות את עצמנו ככאלו ולחשוב שאין אופציה אחרת, מאשר לחצות את הקליפות המוכרות הללו בתוך עצמנו.
מצד אחד זה אכן נוח ומובן, ואנחנו גם יכולים בקלות לגייס סיבות רבות ומגוונות כדי להצדיק זאת. מאידך, הסכנה היא שהכעס או הקנאה והשנאה לא יישארו כפי שהם אלא יתגברו עם הזמן, ויהוו גורם שמחליש אותנו-עצמנו. במילים אחרות, באזור שנוח לנו בו, גם אפשר להירקב.
המקור הראשוני של "נפילת אפיים" נמצא בספר הזוהר, המדבר על טקס זה כאקט של מסירות נפש: הרצון שלי לחוות את עצמי כאדם אוהב, רך ושקט מביא אותי לבדוק את כל מה שעומד בדרכי ומונע אותי מלהיות כזה באמת, והבדיקה הזו באה מתוך התמסרות
כך, למשל, אם אני מכיר את עצמי כנוח לכעוס, והרי קשה לבטא כעס ואהבה בו זמנית, אז הטקס הזה יעזור לי לקחת מעט מרחק כדי להסתכל מהצד בכעס ולשאול מהו האור חבוי בתוכו. אולי, למשל, הכעס אוצר בתוכו כוח חיוני ביותר של פעולה ועשייה? אולי הקנאה מחביאה כוח רצון? תהליך כזה נקרא "בירור ניצוצות", המתרחש במסגרת נפילת האפיים: אנו מחפשים את הניצוץ המוסתר בתוך החושך.
דוגמא נוספת, של הרבי מפיאסצנה, היא "האש קודש", המתייחסת לציוויים הקשורים באהבה, כמו "ואהבת לרעך כמוך". הוא שואל כיצד אפשר לצוות על אדם לאהוב, ותשובתו היא שזה אפשרי משום שבכל אדם יש אהבה, גם במי שלמשל רודף בצע. כלומר, גם אהבת הכסף היא אהבה, המעידה על ניצוץ של יכולת התמסרות ואהבה אצל אותו אדם. וכשאדם זה יפגוש את הניצוץ הזה, הוא יוכל להפנות את אותה יכולת אהבה לא רק כלפי כסף אלא גם כלפי העובדים שלו או משפחתו, למשל. זוהי ההעלאה של האנרגיה הנקבית והוצאתה לאור.
השאלה היא מדוע לעשות זאת. אם אני רוצה להיות אדם חומל ואוהב, אז אולי פשוט יותר להרבות את מעשיי הטובים במקום לחפור בכעס שלי. נדמה לי שהתשובה נמצאת באגדה תלמודית של חז"ל: בימי שיבת ציון נענה ה' לבקשת השבים ארצה ללכוד את היצר הרע, וכך היה. אלא שלמחרת הם לא מצאו ביצה טרייה אחת בכל ארץ ישראל. כלומר, בלי היצר הרע לאף תרנגולת לא היה חשק להטיל ביצה. אז הם הבינו שלכידת יצר הרע וביטולו מבלי לבררו, משמעותם היא ביטול גם ניצוצות של חיוניות, של תשוקה בריאה, של יצירה. לכן, כדאי גם כדאי להיכנס ולברור משם את האוצר. תחושת שחרור והקלה גדולה יש כאשר מגלים כי בתוך הקנאה, הכעס או הפחד יש עוצם חיוני, שאפילו לא חשבנו שהוא שם.
אך מה מיוחד בדרך זו של טקס נפילת אפיים דווקא? הרי הכניסה הזו אל עולמות החושך היא ארכיטיפ ידוע במיתוסים ובתרבויות רבות, וגם הן מציעות דרכים לעשות זאת. על פניו זה אפילו תמוה שדווקא בהסתר-הפָּנים יש אוצר נסתר המחכה לגילוי. לכאורה זה בדיוק ההיפך: כאשר הפנים מופנות כלפי מטה, אל האדמה, אין אור ואין ישועה. זה מפחיד!
נדמה לי שהאקט של נפילת אפיים בצורתו הפיזית - כשאדם שוכב עם הפנים לכיוון האדמה, ידיו פרושות ומושטות, ופניו הפיזיות מוסתרות - תורם ותומך בגילוי פָּנים פנימיים. שם יש מקום להתבוננות, לתשומת לב לכל חוויה, לנשימה, לשתיקה של צניעות. בנפילה על הפנים אנו נכנעים, מוכנים לחוות חוסר אונים. לרגע אחד אין פָּנים. אנו מרפים כאן מכל מה שאנו יודעים עד היום, מכל מה שאנו רגילים לחשוב אותו עד היום - על עצמנו ועל בכלל. זוהי מסירות הנפש שהזוהר מכוון אליה, והאקט הפיזי מעצים דווקא את הגילוי הפנימי.
בימינו ישנן דרכים אחרות ליפול על הפנים. עבודת חלומות יכולה להיות מקבילה לנפילת אפיים במובן הפנימי שלה, כי גם כאן אדם נכנס – בעצמו או בעזרת איש טיפול - לברר את פשר החלום, מה הוא בא ללמד אותו ולחדש לו; כזו היא גם עבודת דמיון מודרך, למשל.
כמו כל תהליך התפתחותי אחר, גם בתהליך הזה אין תנועה לכיוון אחד בלבד. התנועה היא בבחינת רצוא ושוב, אימון שבו אנו בוררים את הניצוצות בנפילת אפיים פיזית או סמלית, שבים לעצמנו וחוזר חלילה לכל אורך הדרך. רצף של עבודה מודעת כזו מונע מצב שבו לפתע נמצא את עצמנו רחוקים מהמצב שבו אנו רוצים להיות. אך חשוב מאוד לא להיתקע בבירור עצמו, אלא לצאת ממנו למקום חדש. למעשה, אנחנו נכנסים למקום ששייך לעבר ויוצאים ממנו עם פנים לעתיד.
האר"י אומר שהתהליך שאדם עושה בנפילת אפיים הוא קודם כל לטובת כלל העולם: כשהאנרגיה החיובית הזו של הניצוצות שגאלתי מתרחבת ומצטברת, היא משפיעה על המסה הקריטית של אנרגיה חיובית בעולם. תוצאת לוואי היא שגם האדם מקבל ברכה לעצמו, נפשו מתחדשת והוא מתעבר עם אור עליון. זה קורה דווקא בגלל שהוא לא עושה זאת מלכתחילה לעצמו, אלא למען היקום בכללותו.
המקום הנסתר והחשוך נמצא בתוכנו בכל מקרה - זה לא נתון לבחירתנו. אנו כן בוחרים אם להיכנס לשם בנפילת אפיים כזו או אחרת, להדליק את האור ולהעלות את הניצוצות.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם