אז מי אני בכלל?
החיים על הקו מצפה רמון-תל אביב הפכו אותי ליצור כלאיים הנע בין סטילטו לקרוקס, בין סקיני ג'ינס לשרוואל. אליען לזובסקי עוברת מהפך בכל פעם שהיא קופצת לעיר הגדולה
משונה, לפני יומיים עמדתי כאן והרגשתי כל כך מאושרת. לא ממש עמדתי, האמת, דווקא כרעתי על ברכיי, בחצאית וגופייה מרובבות בוץ, בכפות רגליים יחפות ונטולות לק. הייתה שעת צהריים, ואני ערבבתי בידיים חשופות זבל אורגאני עם אדמה. זה הסריח, ושרף בפצעים שחטפתי מענפי הברושים שהתייבשו, אבל לא הזיז לי. פתאום הבנתי: ככה זה מרגיש, כשיבשות פנימיות זזות בך, ואיזה זיז נפשי לא משויף, שתמיד שרט אותך מבפנים, מחליק למקומו הנכון ונרגע. כן, זה מה שהיה חסר. אדמה.
כשראיתי את הגינה שלי בפעם הראשונה היא הייתה מפוצצת באסלות שבורות, מזרונים רקובים, קקי של כלבים ועטיפות ריקות של חטיפים. חצי מהצמחים מתו, כי הדייר הקודם התעצל להשקות, ואלו שנותרו בחיים נראו כמתחננים על נפשם. שש שעות רצופות עבדתי בגינה ביום הראשון. אדמת המדבר הייתה קשה וחרסית, מנוכרת ומצונפת. שורשים עצומים של תמרים וברושים מתים נעדרו החוצה. וגם עשבים שוטים, ושלדי צמחים שקפאו בחורף ולא שבו להנץ. השמש קפחה, החמסין לא ריחם, והדממה הייתה מוחלטת.
תמיד ידעתי שגינון זה עניין מדיטטיבי, אבל חשבתי שמתכוונים לקשישות סקוטיות בנות 73, שגוזמות את שיחי הוורדים שלהן לאור השמש האפרורית. והנה, מהרגע שעברתי, אני נמשכת אליה, אל האדמה. קמה בבוקר ויוצאת אליה, עוד לפני צחצוח השיניים, לפני הקפה. בוהה בעיניים מנומנמות בחידושים האחרונים: הלבנדר במצוקה, עץ הרימון פורח, גם תפוחי האדמה. כל יום יש שינוי. לפעמים אפילו בין הבוקר לערב.
מדהים אותי שזה בכלל מרגש אותי. אני אישה עירונית, שגדלה בתל אביב 34 שנה, ועד לפני חודשיים לא הייתי מזהה שתיל של לבנדר גם אם היה קופץ עליי באמצע הלילה וצועק "מרחבא". מאיפה, אם כן, צצה האישיות החקלאית הזו? כיצד הפכתי מאישה שמפנטזת על נעלי סטילטו במידה 43 למישהי שחלומה הרטוב ביותר מתמקד במחסן גינה ומזמרה? האם ייתכן שהצד הזה היה חבוי בי כל הזמן, והודחק לצורכי אישיות חלופית בצורת פרחה גמלונית עם שמלות מיני מהשוק?
בחזרה לדרך לתל אביב. אני מנסה לאכול טורטית ולנהוג בסיבובים של כביש 40 תוך כדי. ביג מיסטייק. גשם של פירורי שוקולד מטפטף על גופיית הסבא הלבנה, והופך, עקב החמסין בחוץ, לדוגמת בטיק דביקה. פנטסטי. עוד לא הגעתי לישיבה במערכת, וכבר אני מטונפת. ברמזור, אני מנסה לסובב את הגופייה כך שהגב הופך לצידה הקדמי. הנהג הבדואי בסובארו הלבנה לידי מרוצה מאוד מהמהלך הזה, וגם מהחזייה שלי.
הנה דבר טיפשי אך סימבולי שקורה כשאת חיה על קו מצפה רמון-תל אביב: את לא מרגישה נוח בשום דבר שאת לובשת. זו סוגיה דבילית, כאמור, אך היא מנקזת לתוכה, בזעיר אנפין, את תמצית הסכיזופרניה שבתוכה אני חיה. מצד אחד, הרי לא תלבשי במצפה רמון עקבים וסקיני ג'ינס, כי אין את מי להרשים, וגם מי שגר כאן - לא בדיוק יידע להעריך את חולצת הוינטג? הנהדרת שלך. וחוץ מזה, המדבר מחלץ ממך תשוקה למשהו רפוי. בגדים שיתלפפו על הגוף ויניחו לו לזוז ללא הגבלה. לא סתם כולם שולפים את השרוואלים המעופשים שלהם כשהם מגיעים לסיני. השמש המסמאת והרוח היבשה של המדבר יוצרים צורך לגונן על הגוף מחד, אבל גם להשאיר אותו קל תנועה ומהיר. זה לא הזמן לאוורר את בגד הגוף שלך מאמריקן אפרל.
בשבועות הראשונים שלי כאן לא הצלחתי ללבוש שום דבר פרט לטרנינג מ?המשביר? ונעלי בית מהסופר. האמת, זה מה שהרבה אנשים פה לובשים. ולמה לא, בעצם? אפילו מהפדיחה של למחזר אאוטפיט אין טעם לנסות להימנע. מצפה רמון הוא מקום קטן, שלא לומר זעיר. רואים אחד את השני מאתיים פעם ביום. בנסיבות האלה, לא רק שממחזרים, גם זוכרים את היום שבו נקנה הטרנינג, וכמה הוא עלה.
מצד שני, אווירת הטרנינג הזאת מנוונת. כשאין בשביל מה להתאמץ, אפשר להגיע לרמות מדאיגות של הזנחה. הוסיפו לכך את קהילת הרוחניקים שגרה כאן - ושמעולם לא נטתה ליותר מדי אסתטיקה - ותבינו למה זה קצת מפחיד. אני לא רוצה להפוך לשאנטיפית המזוהמת מהדרום, ראבאק. אני לא רוצה להיות האישה שלא מתקלחת, עם הראסטות בשיער, הקרוקס והריח הרע מבית השחי. אלוהים, אני רק רוצה לגור במדבר, לא להחיות את שבט דוב המערות.
הנוף בכביש שש תמיד נראה מלאכותי מדי, משום מה, אבל לפני שאני מספיקה לחשוב על זה יותר מדי, תל אביב מזדחלת לתוך התמונה. הוא תמיד מכה בעוצמה, השינוי בין הקצב האיטי של המדבר, מעין תנודות רכיבה על גמל, אל הסטקטו הקופצני, הממזרי, של העיר. זה מתחיל כבר בפקקים של איילון, עם רוכבי הקטנועים המשתחלים בין המכוניות במהירות, כמו תיכוניסטיות שנדחקות בתוך רחבת ריקודים צפופה. אני נשענת לאחור במושב הנהג, ומנוע פנימי בגוף מעלה הילוך. זהו, אני בעיר.
בתא המטען של גולדי, המכונית הצהובה שלי, יש מזוודה קטנה שלא יוצאת ממנו. ולמרות שאני מחליפה את הבגדים בתוכה כל פעם, עדיין לא מצאתי את השילוב המנצח. עכשיו, בתל אביב, נשלפים המכנסיים השחורים דמויי העור, חצאיות המיני, המגפונים בעלי העקב. זה מרגיש אידיוטי ולא רלוונטי, כאילו התחזיתי לאליס קופר מהנגב, אז אני מחליטה לצאת למסע שופינג, מחפשת פתרון לאישיות החדשה, החצויה, שנרקמת בי.
כמה זה מגוחך, המחשבה שאם רק אדע מה אני לובשת, אבין למי אני הופכת להיות. ובכל זאת אני נכנסת לגאפ, הלומה כמו צבי שסונוור על ידי אורות של משאית, ומוצאת את עצמי מודדת, לראשונה בחיי, מכנסי דגמ"ח וכובע קש - שני פריטים שהייתי מעדיפה להוריד לעצמי אצבע לפני שאיראה בהם, ופתאום הם נראים הגיוניים לגמרי. אני לא קונה, רק רוצה להביט, להבין מי זו האישה המשונה הזו, שמתבוננת בי מהמראה.
נחמד להתלבש שוב, להרגיש את הגוף נארז. נחמד גם לשבת בבית קפה. להזמין טייק אוויי, לעבור בסניף החדש של אייץ? אנד אם. בסך הכול חודשיים עברו אז שעברתי למצפה רמון, וזה מרגיש כאילו לא הייתי בתל אביב שנה. אבל אחרי יומיים במרכז אני נמלאת חוסר מנוחה ואינחת. מה קרה פה, אני מהרהרת בזמן שאני מעמיסה על זרועותיי בגדים וממתינה לתא המדידה ב?ברשקה? שיתפנה, הרי בדיוק מזה רציתי לברוח, לא?
איך אפשר להרגיש שייכת ולא שייכת לשני מקומות בו-זמנית? כמו דונה פלור, אני מתניידת בין שתי אהבות, מקיימת פוליגמיה מוניציפאלית. חשה תל אביבית מעצם העובדה שגדלתי וחייתי כאן כל חיי, ובאותה מידה אוהבת את מצפה רמון מהשנייה שהגעתי אליה, כאילו הייתי בה תמיד. אוהבת גם את קולנוע "גת? וגם את הר גמל. סובלת באותה מידה מחיפוש חניה בן 50 דקות באזור גן העיר, ומכך שאני צריכה לנסוע לבאר שבע כשהכלב חולה, כי במצפה רמון אין וטרינר. "זה שלב ביניים", אומרת חברתי טלי, "עוד לא נפרדת מהעיר, ולא ממש התבססת במצפה. זה יעבור.? אבל מה אם לא? מה אם אשאר בלימבו? וגרוע מזה, מה אם לא אצליח לבחור?
אני אורזת את המזוודה הקטנה, מתניעה את גולדי, ויוצאת בחזרה למצפה. הדרך מתפתלת בין גבעות חוליות, והבהירות המסנוורת של השמש שולחת אות מרגיע אל האיברים. חזרתי למדבר, והלב שלי נפתח. זה המצב, אם כן: אני גרה במצפה רמון, ואיכשהו - עדיין גם בתל אביב. לא ממש ברור לי מה זה אומר, אבל אני מניחה שבכל מה שנוגע לגרדרובה, שני הצדדים פשוט ייאלצו להפגין אורך רוח אופנתי. :
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם