עשית זאת - ביצעת את הקפיצה הגדולה ולא נפלת... את מגלה את יסודות עולמך ויש לך הזכות והמתת של לדעת לתאר זאת בשפת נפשך ולהתחבר ל... אהבתי.... תודה

בנסיונות נואשים לחיפוש עצמי.
מאוד מבינה לליבך אליען יקרה מאחלת לך שלווה פנימית שתביא אותך למקום הנכון עבורך..

אני מאוד אוהבת את הטור שלך

עברתי לירושלים מת''א לפני כמה שנים כי הרגשתי שאני צריכה שינוי. במשך כל השנים כמעט הייתי אמביוולנטית לגבי ירושלים ולגבי אם לחזור למרכז או שלא. אבל תכל''ס כל פעם שהמעבר חזרה לת''א עמד על הפרק, הרגשתי שאני פשוט לא רוצה לחזור לשם. תחושת המרחב, הטבע שיותר נוכח, ההרים, השקט למול הצפיפות העירוניות התזזיתית התל אביבית, הרעש - פשוט לא רציתי לחזור לזה. ואצלך כשמדובר במצפה רמון השקט והמרחב עוד יותר משמעותיים. כשהייתי צעירה ת''א משכה אותי כמו מגנט. זה גיל שאתה רוצה לראות ולהראות. להרגיש שאתה במרכז העניינים, איפה שכל האקשן. ת''א פחות נדיבה למבוגרים. יש אמנם אנשים שגם כמבוגרים רוצים להרגיש שהם בתוך ההמולה האורבנית הרועשת, ויש אנשים שכשהם מתבגרים מרגישים אי סכרון עם העיר הגדולה ומרגישים שדווקא מקום מרוחק ושקט יותר מתאים לקצב הפנימי שלהם, ושבו הם מרגישים טבעי ונכון יותר לחיות. אני חושבת שלגבי ההתלבטות שלך, השורה התחתונה היא היכן את מעדיפה לגור כששתי האופציות עומדות לפניך. אם היו מציעים לך מחר בבוקר לחזור לת''א ולעזוב את מצפה רמון - האם היית עושה זאת? אם לא, כנראה שמקומך, לפחות עכשיו, הוא במצפה רמון.

שלום אליען ותודה על הטור המקסים. גם אני עברתי מתל אביב התובענית למצפה בצפון הארץ.
בתחילה היינו נוסעים לתל אביב פעמיים בשבוע מטעמי עבודה, חברים, סידורים ועוד תירוצים נוספים. אולם לאט לאט העולם שלנו עבר יחד איתנו לכאן לגליל, וכעת כשאנחנו נוסעים לתל אביב (נשואה עם ילדים קטנים) אנחנו רק חושבים לחזור הביתה לגליל כמה שיותר מהר ומבינים את כל ה''אלה'' שהיו אומרים לנו שתל אביב היא לא עיר למגורים.
אהבתי את תל אביב בכול ליבי ואני עדיין אוהבת אותה. אולם המעמד החדש שיש לה בחיי הינו בעל תוקף אחר. אחרי שלומדים להתחבר לקצב הטבע והאמת, כל הקליפות של תל אביב בתוכם חיינו פשוט נושרות להן מעצמן.
מה שאת עוברת הוא תהליך טבעי של מיקום עצמך במקום חדש. אל תמהרי, קחי לך את הזמן ותני לעצמך ללכת עם הקצב והמהירות שלך. גם אם יתקוף אותך צורך פתאום באמצע הלילה לאיזה לתקוף דרינק באיזה בר זה יהיה טבעי, כי גם לצדדים האלה יש מקום. אולם הבית שלך הוא איפה שהלב שלך מרגיש רחב, שמח, שלם ושייך, יהא המקום אשר יהא.
בהצלחה ומאחלת לך זיווג משורש הנשמה כבר השנה

הכתבה מקסימה, וכתובה יפה.

התיאור של האדמה, השקט הנפשי בחיבור עם הטבע, אני מזדהה.

גם אני רוצה!
אבל צריך אומץ...

לא... אני חייבת לנצל את הבמה ולשאול מה שלום ד.ספקטור שנעלמה מאז שחבטו בא.(חארות)
אין טורים אין איזכורים..נאדה.דנה...חיזקי
ואימצי וחיזקי .

אליען-נפלאה שכמותך.

הייתי עובר מחר בבוקר.

ואדניות.
למרות כל הקשיים ווהתחבטויות - מקנאה בך בגדול!

אליען היקרה מכל:
זהו אופי הדור שלנו. מחפשים ומחפשים את עצמנו ולא מוצאים. הכתבה ריגשה אותי עד דמעות כיוון שאת מתארת סיטואציה שרוב האנשים שייכים אליה. מתי תביני שאת הנחת שלך לא תמצאי בתל אביב, בh and m, או במצפה רמון?????? את תמצאי אותה אך ורק בעצמך. מי שרוצה למצוא את הדרך הנכונה- אבל באמת באמת רוצה- גם מצליח...מנסיון... כולי תקווה שתדעי להאמין (במה- זה את צריכה לגלות לבד...), ומיד כשתתחילי את את השינוי במחשבתך- את תזכי לנחת ולשלווה שכולם מייחלים להם...מבטיחה לך...
בהצלחה אליען יקרה. צאי לדרך.

כמי שנמצאת פעם בחודש וחצי לסופי שבוע אצל סבא וסבתא, מכירה את הדיסוננס בזעיר אנפין.
כל הכבוד שעברת למצפה. תבואי ביום העצמאות למנגל בבית הסגול

אבל את.. שובי הביתה.
תל אביב זה הבית שלך, הצפון והדרום זה לנופש והמרכז זה לחיי השגרה שלנו.
מרגיש לי שאנחנו די דומות ואני אפילו אתחצף ואומר שיש פה פן של שכנוע עצמי.
בלתי נתפס בעיניי.

את תחפושת בשני המקומות ואין לך אישיות