ארזתי לבד. אליען לזובסקי נפרדת מהעיר
אני בת 34 וחצי, אין לי בעל ואני בכלל רוצה לגור במדבר. נכשלתי בהגשמת החלום הזוגי הנפוץ, או שמלכתחילה הוא לא היה החלום שלי. אליען לזובסקי עוזבת את תל אביב ויורדת למצפה
הכי מרגש: ארגזי הקרטון הפריכים, הסלוטייפ החורק והמבריק שנמתח עליהם מתוך אקדח פלסטיק מקצועני, השיניים המתכתיות שמשספות אותו כמו כריש משרדי יעיל. מהר מהר מילאתי אותם, את הארגזים, שוקעת לתוך הפעולה הפיזית המאומצת כדי לא להרגיש את הפחד מהשינוי, דוהר כמו סופת ציקלון מסחררת.
הפעם, איכשהו, הכול הפוך: אני אורזת לאט, בקפידה, בכל יום שניים שלושה ארגזים, מנקה את האבק מעל החפצים, עוטפת בעדינות, מצופפת במחשבה תחילה. כמעט שלוש שנים אני גרה בדירה הזו. כולה 40 מ"ר. הרבה מקום להכניס חפצים ממילא אין פה, כך שזה לא ייקח הרבה זמן. אבל בינתיים זה איכשהו מרגיש כמו נצח, אז בכל פעם אחרי שכמה ארגזים מתמלאים, והסלוטייפ נמתח, והטוש השחור כותב "ספרים - חדר עבודה" או "מטבח - שביר," אני מרגישה דחף עז ללכת לישון.
בשבועות האחרונים אני כל הזמן ישנה. מדחיקה את הפחד המשתק לתוך תנומה כבדה, מעולפת. בהתחלה שיקרתי לסובבים בלי בושה. המצאתי פגישות, ישיבות תסריט, ראיונות לעיתון, מסיבות יום הולדת. אבל אחרי חודש שבמסגרתו אני עונה לטלפון ב"הממממ"? מנומנם וחרוך בטון בס, כולם כבר הבינו שאני נרקולפטית, והשלימו עם רוע הגזירה. "כשתתעוררי, תגידי מתי לבוא לעזור לך באריזות," מסמסת מירב, "רק תשתדלי שזה יקרה לפני שהמובילים יגיעו, כן."?
חשבתי שהפרידה תהיה קלה יותר, אבל טעיתי. אני משתהה בגינת הכלבים של השכונה יותר ויותר, מפטפטת עם בעל המכולת, עם פקחי החניה הקבועים, עם הסוחרים של שוק לוינסקי. גם במהלך שיטוטיי בעיר, כל תמונה מקבלת לפתע ממד דרמטי ודומע. זה די טיפשי, בהתחשב בכך שאני בסך הכול עוברת למצפה רמון ולא ליוהנסבורג, אבל זה עדיין לא מפריע לי לבהות כמו גרטה גארבו עגומה במוניות השירות של קו ,4 או סתם בעוגת הגבינה של הבראסרי, ולתהות מתי אראה אותן שוב.
יותר מהכול, אני חושבת שאתגעגע לפלורנטין, השכונה שאהבתי ושנאתי יותר מכולן. צדק מי שאמר שהיהלומים הכי גדולים מסתתרים בתוך שלוליות בוץ, כי פלורנטין בהחלט טובעת בתוך אגם של סחי. מזוהמת כמו דלהי, רועשת כמוה, אלימה בלילות, צפופה בימים. והצפירות, הצפירות. שלוש שנים אני מתעוררת כל בוקר עם צפצופים של מכוניות לתוך המוח. כשאני מדברת בטלפון שואלים אותי אם אני תקועה באמצע איילון. לגור בפלורנטין, באיזושהי דרך, זו החוויה האורבנית בצורתה ההארדקורית ביותר. אין בה שום דבר פרברי או נינוח. רחוק מזה. יש 500 ברים ואף גינת כלבים נורמלית. ארבעה סניפים של AM:PM ואף סופרמרקט.
ודווקא בגלל נקודת המוצא הנחותה הזו, היא שואבת אליה את האנשים הכי שווים שפגשתי, שלימדו אותי שיעור חשוב על כוחה של קהילה. לשיעור הזה, אני מבינה היום, יש חלק גדול במה שהוביל אותי למצפה רמון. אל תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי פתאום ליצור שיתופי וסוציאליסטי. אני אוהבת את הפרטיות והספייס שהעיר מעניקה לי. הרי כולנו ברחנו אליה כדי שיניחו לנו לנפשנו ולא יחטטו לנו בתחתונים יותר מדי.
אבל בפלורנטין גיליתי לראשונה כמה קהילה - שכנים, אם לקרוא להם בשמם הפחות רשמי - יכולה גם להיות זמינה ותומכת כשאת באמת זקוקה לה. גיליתי כמה זה מנחם כשיש מי שיוריד את הכלב כשאת נתקעת בעבודה, או יגיע עם סיר מרק עוף כשאת קודחת מחום וההורים בחו"ל. זו לא חוויית ילדות שרמת אביב, שכונת ילדותי הצוננת כמקרר גופות, יכלה להעניק לי, וגם לא שכונות קודמות שגרתי בהן בעיר, שהיו מרוכזות בעצמן מדי, מכדי שלמישהו יהיה אכפת באמת. אם באוף-שינקין הייתי צעירה עצבנית שחיה על הקצה ובזמנהוף הייתי פוסטמה דיכאונית עם פאסון, בפלורנטין יכולתי להיות אני: רטנונית ומוזנחת,
כל זה בא לומר, שאני לא עוזבת את תל אביב כי נמאס לי ממנה. או כי אני שונאת אותה. או כי טיפחתי נגדה אג'נדה. אני אוהבת את תל אביב בכל לבי, בשכונותיה נולדתי, גדלתי, התאהבתי, התגבשתי. זה רק שנכון לעכשיו, להרגע, לא מספיק טוב לי כאן. אני כמהה לשינוי, משוועת אליו. משהו ביומיום שלי מוכר לי מדי, מוכר עד זרא, ואיך שאני לא הופכת את זה, אין לי ממש מה להפסיד.
לזוז, פשוט לזוז, זה הרבה יותר קל ממה שחושבים. זו ההישארות שבמקום שמעייפת כל כך. החיים לימדו אותי ששום דבר רע לא יוצא מלהתוודע למשהו שונה. נהפוך הוא: בכל פעם שעשיתי את זה - לנסוע להודו לבד בגיל 30 או לביים סרט למרות שמעולם לא ביימתי - אף פעם לא הצטערתי. זה מה שהכי השתנה בי בשנים האחרונות: אם פעם, הפחד הכי גדול שלי היה לטעות, היום אני הרבה יותר פוחדת לגלות שהחיים שלי עומדים במקומם שנים, מחמיצים כמו חלב מקולקל מרוב פחד ונמנום.
יותר מהכול, נראה לי שאני רוצה קצת לנוח. כי לגור בתל אביב, אתם יודעים, זה מאבק בלתי פוסק: למצוא את הדירה הסבירה, את החניה הסבירה, את המקום הסביר בבר השכונתי. את כל הזמן נלחמת, והגזירות לא מפסיקות לנחות - בעל הבית דורש שכר דירה של טירה בלוקסמבורג; הירקן השכונתי מוכר מלפפונים במחיר יהלומים; הפקח קונס אותך ב-650 שקל כי הכלב הסתובב שנייה ורבע בלי רצועה. הקיום שלך תמיד דרוך, מאוגרף. לתפוס את המקום האחרון במונית השירות. את מידה 39 האחרונה ב"ניין ווסט." את המזרן הפחות מהוה בשיעור היוגה של חמישי בערב.
ואני, החיים שלי מלאי מאבקים גם ככה. הרי כולנו נאבקים כדי לפלס את הדרך, לא ככה? לפרויקט הגדול שעוד יראה לכולם מה זה, לבית החלומות שאנחנו מתים לשפץ, לזוגיות המושלמת, להורות הנכונה. המאבקים האלה מספיק מורכבים ומעייפים, אז מדוע אני צריכה גם, בנוסף לכול, לריב עם העיר שלי? די, אני מרימה ידיים. לא יכולה יותר לריב, וגם לא רוצה. רוצה מקום שיקל על חיי, לא יקשה עליהם. מקום שיהיה זול, ושקט, ונעים. עם המון חניה. וטבע. שאף אחד לא צופר בו. וגם אם כן, אז בנימוס ובשקט.
נכון, רציתי לעשות את זה עם אהוב. הלוא זה מה שרוב האנשים עושים: מתאהבים, מקימים משפחה, ואז מודיעים לעולם שתל אביב זה פיכסה, ורצים להקים את משפחתם ההומייה במושב פלצני בשרון. שיבושם להם. אישית, אני מעדיפה לעקור לעצמי עין מאשר לגור במקום כזה. משהו בנמנום המשפחתי-בורגני הזה, שהכפר רק משמש לו נוף פסטורלי מעוצב, מעורר בי בחילה. הייתי באינספור מושבים כאלה, שמסריחים מארבע על ארבע וסוסים בחצר, ולא היה בהם קמצוץ מהנשמה שיש באחרונת הזולות המטונפות של פלורנטין.
ובכל מקרה, אין לי בן זוג כרגע, ואם לומר לכם את האמת, חיכיתי יותר מדי זמן כדי להתאים את עצמי לקלישאה הרומנטית של בעל, בית במושב וכלב, ונחשו מה? לא רק שזה רחוק מלהתגשם, אני אפילו לא בכיוון. אני בת 34 וחצי, אין לי בעל, אני בכלל רוצה לגור במדבר, ולשטיח האמבטיה הזועף שמתחזה לכלב שלי נתייחס בפעם אחרת. נכשלתי בהגשמת החלום הזוגי הנפוץ, או שלא הייתי אמורה להגשים אותו, או שמלכתחילה - וזו האופציה שאני כמובן מעדיפה - הוא לא היה החלום שלי. כך או כך, נשבר לי לחכות. החיים שלי מתחילים עכשיו. אם מישהו רוצה לעלות על העגלה, הוא מוזמן. אם לא - היא ממשיכה לנסוע גם בלעדיו.
המשך בטור הבא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם