ביתי הוא שבלולי: אליען לזובסקי בטור פרידה
עזבו אותה מבילויים סוערים, מעבודה במשרד ומארוחות ערב אצל חברים. אליען לזובסקי מעדיפה להישאר בבית, ולא צריכה אפילו לצאת ממנו כדי להבין את זה. טור פרידה
אפילו כשגרתי בפלורנטין, בדירה שהייתה כל כך קטנה שבכל פעם שהתעטשתי בסלון נדפק לי הראש בקיר של האמבטיה, העדפתי תמיד להישאר בבית. לשקוע בספר אהוב, לבשל, לבהות מבעד לחלונות אל השמיים המפויחים, ולספור בלבי את דודי השמש שעל גגות העיר. אמא שלי טוענת שאני משתבללת, מתכנסת בקונכייה שלי ובורחת מהעולם שזורח בחוץ. אולי זה היה נכון, אלמלא הייתי נהנית כמעט מכל רגע.
הנה, לא מזמן לקחתי חופשה של שבועיים מהעבודה. יודעים לאן נסעתי? לשום מקום. נשארתי בבית, והיה מעולה. השליחים של הסופרמרקט הביאו לי מזון ושתייה. "הוט" הביאה סרטים וטלוויזיה. החברים הגיעו אליי, אחרי שהבינו די מהר שזו הדרך הטובה ביותר לראות אותי. ובאשר לבילויים, מעולם לא הייתי בליינית גדולה, פרט לחצי שנה באזור גיל 27 וחצי, אותה אני לא ממש זוכרת - כנראה בגלל ששתיתי יותר מדי - ושאת רובה ביליתי בתהייה מתי כל זה ייגמר ואוכל כבר לחזור הביתה.
אל תבינו לא נכון, אני לא נזירה מסוגפת. ברור שנעים לי גם להגיח החוצה. הכי כיף לשבת במסעדה טובה, במיוחד אחרי שלא יצא לך לעשות את זה המון זמן, או לרקוד במסיבה מצוינת. גם כיף פשוט לצאת ישר לתוך המדבר - כמו שמתאפשר לי לעשות עכשיו - או ללכת לראות שקיעה במכתש רמון. ובכלל, החיים מאלצים אותי להגיח החוצה: פגישות עבודה, סידורים, בנק, דואר. אפילו דבר טיפשי כמו קניית סיגריות - מרחק קפיצה לקיוסק שמתחת לבית - הפך למשימה שמצריכה נהיגה מיוחדת למרכז העיר. ככה זה כשהכלב המפונק שלך מסרב ללמוד איך הולכים לקיוסק של מצפה עם 50 שקל בפה.
ובכל זאת, אין עונג גדול יותר מהרגע הזה, שבו את חוזרת לביתך אחרי יום ארוך, משליכה את התיק, חולצת נעליים, עושה פיפי אחרי שהתאפקת 200 שעות רצוף, בודקת מה התחדש במקרר למרות שאת יודעת בדיוק מה יש בו, מתיישבת בסלון, או במרפסת, או בחדר העבודה, ואיזו נשימת הקלה חרישית, זעירה, משתחררת משיפולי הבטן כמעט ללא קול. זהו, אני בבית. תזכירו לי למה יצאתי מפה מלכתחילה?
נכון, בטח תגידו, אבל רק כשיוצאים מהבית מדי יום, יודעים להעריך את החזרה אליו. רק שאני לא זקוקה לזה. אני יודעת להעריך את הבית שלי עמוקות גם מבלי לצאת ממנו. אין לי שום צורך לעזוב אותו, רק כדי לחזור אליו בהכרת תודה. לא חייבת את הקודש, כדי להבדיל בינו לבין החול. אני יודעת להבדיל ביניהם לבד.
האנשים היחידים שדומים לי בתשוקה הזו, להישאר בבית, הם בני 70 ומעלה. פעם חשבתי שזה בגלל שקשישים לא אוהבים שינויים, אבל אז הבנתי שהם פשוט נהנים מכל רגע, כמוני. כל השנים הם יצאו וחזרו מהבית שלהם כמו ראשי חץ שלוחים. טסו לעבודה, למילואים, לרופא, לקניון, לסופרמרקט, לפגישה, לחתונה, לגן משחקים עם הילד, למסיבה, לעוד פגישה. עכשיו, כשהם כבר סיימו עם ההתרוצצויות האלו, הם יכולים פשוט להיות בבית, הבית עליו הם שילמו במיטב כספם וזיעת אפם, בלי שאף אחד ישליך אותם ממנו החוצה אחרי שעתיים לטובת משימה חדשה.
ובאמת, כמה זמן מבלה אדם בביתו שלו, סתם נמצא בו, בלי שהוא נתבע לעשות משהו בחוץ או לחלופין-מחפש אטרקציה מגניבה יותר? כמה פעמים הוא מרשה לעצמו להתרווח על הספה, להאזין למוזיקה, לבהות, לסדר את האלבום ההוא שמחכה כבר המון זמן (עדיין בתוך שקית הניילון מהחנות, עם הקבלה), להחליף מצעים, לצבוע את הספרייה?
נכון, תגידו ובצדק, יש המון משתנים שהופכים את הבית למקום פחות שליו ומזמין: לפעמים זאת דירה שכורה מבאסת. לפעמים יש משבר עם בני הזוג וכל האווירה נעכרת, ויש מקרים שזה סתם בית שלא מתחברים אליו. ובכלל, מי שיש לו ילדים, שכח כנראה כבר מזמן איך זה לשבת בשקט חמש דקות ולבהות, ויש להניח שהספרייה שלו בכלל מכוסה ב-900 מדבקות של דורה.
ויש גם את עניין הבעלות. קניית בית, בארץ במיוחד, היא מעגל קסמים אכזרי. כדי שיהיה לך בית, אתה צריך לקחת משכנתה. כדי להחזיר אותה - אתה צריך לעבוד קשה. בגלל שאתה עובד קשה - אתה לא נמצא בבית. אבל הי, לפחות אתה נורא נהנה מגינת התבלינים שלך בשעתיים בשבוע שיוצא לך להתבשם ממנה.
לי אין בית בבעלותי נכון להיום, אבל זה אף פעם לא עצר בעדי מלהתייחס לכל דירה שכורה כמו לבית קנוי. החלפתי מעט מאוד דירות שכורות בחיי. בדירה שאליה עקרתי מבית הוריי, בגיל 12, גרתי שבע
ביתי הוא מבצרי. אם אין לי בית, אין לי כלום. וזה ממש לא משנה שהוא קיים רק בזכות חוזה שכירות עלוב שהדפסתי מהאינטרנט. הוא קיים, קודם כול, מעצם העובדה שהפכתי אותו לשלי: תכננתי כל חדר וחדר, חלקתי את החלל בדמיוני, שיבצתי כל רהיט במקומו (ואחר כך שיניתי את המיקום. והחזרתי. והזזתי שוב), התייעצתי עם חברות עם טעם בעיצוב (והחלטתי שהן טועות), קניתי לפחות חמש מגבות מטבח מיותרות ועציץ אחד, גדול ומשמח. ולבסוף, התיישבתי על הספה בסלון, והייתה איזו תחושה חדשה ומסקרנת באוויר, אבל באותה מידה גם מוכרת וחמימה, כי הרגשתי נחת. הרגשתי בבית.
מה גורם לאדם להרגיש בבית? במקרה שלי, המון דברים: פעמון הרוח בכניסה לגינה; הספרייה השבורה מ"איקאה", שמלווה אותי כבר שלוש דירות; איילה השכנה, שמטלפנת לשאול אם הגעתי בשלום מתל אביב; הרוח הקרירה של המדבר; ליקוקי השמחה של הכלב שלי.
ואחר כך, גם הקלקולים הקטנים, הספציפיים, של הבית, שרק את מכירה: הגומייה החלשה של הברז באמבטיה. המנוע הרועם של המקרר. המנורה השרופה בחצר. הדלת המתנדנדת של חדר השינה, נקודת העובש בתקרה בפינת המטבח. ואת מתרגזת ומקללת, אבל גם איכשהו מתרגלת, כי למי יש כוח להזמין עכשיו את השיפוצניק.
ואז, יום אחד, את מרימה את עינייך, מביטה סביב, ומבינה ששניכם, הבית ואת, מיציתם את תפקידיכם זה בחייה של זו. נתת לו כל מה שהיה לך: טיפחת, ניקית, שיפצת, צבעת, איבקת. והוא, מצדו, היה בית. עם כל מה שזה אומר. בטוב וברע, בגשם ובחמסין.
למעלה מ-20 שנה, עם הפסקות פה ושם, אני עובדת ב"מעריב". הגעתי לכאן כשהייתי בת 14, כתבת ב"מעריב לנוער", עם גשר על השיניים ובגדים מאוד בעייתיים. מאז הגשר ירד, קצת גבהתי, הבגדים נשארו בעייתיים. שירתי בצבא ועדיין כתבתי כאן. עשיתי תואר ועדיין כתבתי כאן. נסעתי להודו, חזרתי, עבדתי בטלוויזיה - ועדיין כתבתי כאן. במחלקת כוח אדם נבהלים כשהם רואים אותי. "עוד פעם את?", הם תוהים.
אז עכשיו אני הולכת. הפעם, כנראה, לתמיד. ותסלחו לי אם אני קצת מלודרמטית, אבל בכל זאת, 20 שנה לא הולכות ברגל. אני עדיין מסניפה את הריח במסדרונות של הבניין בכל פעם שאני נכנסת אליו. עדיין עוצרת ליד סרגיי השומר כדי לקשקש. עדיין זוכרת את הימים שלפני המחשב, נערה סקרנית שמציצה אל דסק החדשות, מביטה בהתרגשות בגרפיקאים מדביקים את הידיעות אחת ליד השנייה, צפופות וחשובות, על נייר עבודה גדול, לפני שיישלחו לדפוס. אנשים באו והלכו, ואני נשארתי, ואף פעם לא הצטערתי. זה היה הבית. בית די מחורבן לפעמים, לא אכחיש, אבל בית. את מכירה מקרוב את יופיו ואת קלקוליו הקטנים - כן, גם הגדולים - ואת מתרגזת ומקללת, ואיכשהו, את בכל זאת מתרגלת.
תודה לכל מי שקרא את הטור הזה. תודה לענבל פרגר, עורכת "סגנון", שטלפנה יום אחד ואמרה: "תקשיבי, יש לך טור". תודה לציפי ספרן המאיירת, שהצליחה לקחת את הקשקושים שלי ולרקוח מהם יצירות קטנות ומבריקות, מצחיקות ומרגשות בכל פעם מחדש. אני שונאת פרידות, ובכל מקרה אני לא מתכננת להפסיק לכתוב. אז בואו נסכם שנעצור כאן, ואם תרצו לדבר איתי, אתם יודעים איפה אני. בבית, נו מה. איפה עוד אני יכולה להיות?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם