בסגנון לא חופשי: יש דבר כזה סטיילינג אישי?
אחרי שרביעיית מעצבים מובילים ניסו להלביש אותי לפי טעמם, הבנתי שיש משהו מוטעה בכל הקונספט המכונה "סטיילינג אישי". אליען לזובסקי זורחת רק כשהשמלה מתאימה
זה לא שהם לא יפים, הפריטים. גם השילובים שיקיים, והצבעים מחמיאים. אבל כשאני מביטה במראה, נשקפת ממנה בחורה נכונה כזאת, אסופה, מישהי שקוראים לה, נניח, נירית, ואפילו הפיג'מה שלה היא קומבינזון וינטג' של "שאנל". אני די מתעבת אותה, את נירית. למעשה, מתחשק לי לחבוט בראשה עם מגף אוקספורד עד שתעוף מכאן ותחזיר את הפרחה עם השורשים השחורג'ינג'יים שהסתובבה פה קודם.
משונה, אבל בכלל לא הרגשתי ככה כשהסיפור התחיל. להפך. הייתי כל כך מסוחררת מתשומת הלב שהרעיפו עליי סיגל דקל, יוסף, שרון ברונשר והאחיות עינב והדס צוקר ל"רוס אובאטה" - כולם מעצבי אופנה כריזמטיים וכובשים - שהרגשתי מינימום ג'יזל. קשה לעמוד בפני מעצב אופנה שמלביש אותך בקפידה, מיטיב עלייך את הבגד, רוכס וקושר ומרצ'רץ', כאילו היית בובת הברבי הפרטית שלו.
איך יכול להיות שארבעה אנשי מקצוע מנוסים - שכל אחד מהם הוא חיה אופנתית שונה, שפגשו אלפי לקוחות לפניי, שיודעים איך להתאים בגדים לאישה מתוך שינה, חושבים שזה מה שמתאים לי? משהו, כנראה, משובש בתפיסת המציאות שלי. בכל זאת, הרי ידוע שאני מבינה באופנה בערך כמו שג'ניפר אניסטון מבינה בזוגיות.
לוקח לי זמן לזהות את עצמי במראה ביציאה מחדר ההלבשה בחנות של סיגל דקל. אני ארוזה בשחור מכף רגל ועד ראש: חותלות הולבשו על הנעליים; מכנסי חיתול, חולצה א-סימטרית וז'קט תפוח הונחו על הטורסו, ולקומבינציה התווספו גם חגורה דקה ושרשרת מסיבית. זה שונה לחלוטין מאיך שאני מתלבשת, כאילו גיליתי הרגע שיש לי אחות תאומה שעובדת בנדל"ן וגרה בראשון.
מתגבשות לי אבנים בכליה רק מלהניח את עיניי על מכנסי חיתול. שרשרות עושות לי גירוי בעור. ז'קט עם כתפיים תפוחות מנגן לי על שריטה עתיקה שאני רולה. וחגורות מותן תמיד רוקדות לי על הטורסו ומסתבכות לי עם חגורת הבטיחות. היום בדיעבד אני מבינה, שהאישה שראיתי במראה
דקל - אישה באמת מקסימה, אגב - יצרה את ה"אני מאמין" שלה וזה בסדר גמור. אני רק תוהה אם היא ראתה אותי בכל המהלך. היו פריטים בחנות שלה, יפים ומוצלחים, שהתאימו לי הרבה יותר מאלו שבחרה עבורי. אבל היה לה ויז'ן, והיא רצתה להגשים אותו. הרצונות שלי היו פחות רלוונטיים בכל העסק. כשאת מעצבת ישראלית מצליחה שנלחמת בשוק המקומי, את כנראה כל כך רגילה לשווק את מרכולתך ללקוחה, שאת עשויה לשכוח לשאול אותה אם היא אשכרה אוהבת את מה שהיא לובשת. ודרך אגב, לא חייבים לשאול. אפשר פשוט להסתכל על הפנים שלה. כשאישה מתה על מה שהיא לובשת - היא קורנת כמו מנורת הלוגן במועדון אפלולי.
גם אצל האחיות עינב והדס צוקר מ"רוס אובאטה", התחנה הבאה שלי, אני מרגישה לא שייכת מההתחלה. זו לא אשמתן. הצוקריות הן פשוט הבחורות שתמיד רציתי להיות: קוקטיות, חינניות, קוליות, קוסמופוליטיות. בקיצור, מאלה שגורמות לך ולתיק ה-TNT המהוה שלך להרגיש צ'יפ מהשנייה הראשונה. קיוויתי שהפעם, כשהן התגייסו כדי לעזור לי להיראות כמוהן - כלומר, כמו זאת שלבושה מגניב טילים, למרות שהיא ממש לא התאמצה בשביל זה - משהו ישתנה.
זה התחיל טוב: ג'ינס בצבע כחול עז, סוודר גולף בגזרת עטלף וחגורת וינטג' יצרו לוק אורבני מתוחכם, מהסוג שהקולגה איתי יעקב תמיד מהלל. אבל כשחזרתי הביתה והתבוננתי בתמונות, גיליתי שכשאני לבושה בבגדים מז'אנר ה"לא התאמצתי", אני נראית הכי מתאמצת בעולם. ידעתי שזה מראה שבנות אחרות יעריכו, אבל אף בחור לא ירצה להפשיט אותו ממני. על מי את עובדת, רציתי לשאול את הבחורה המצ'וחכמת בתמונה, כולנו יודעים שביום-יום את לובשת חצאיות מיני מלייקרה וכפכפי אצבע מהשוק.
אני יודעת, לעשות סטיילינג למישהי שלא מכירים, ועוד בזמן כל כך קצר, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל אם ככה, למה להציע את השירות הזה ב"מעצבי העיר"? יותר מזה: איך יכול להיות שארבעה אנשים אורזים את הגוף שלי - גוף אחד, עם יתרונות וחסרונות ברורים - בצורה שונה לגמרי?
יוסף, לדוגמה, טען שצריך להדגיש את הרגליים שלי. דקל, לעומתו, דווקא אמרה שכדאי לתת להן נפח, כדי לחלק את הגובה שלי נכון. הצוקריות הוסיפו לי חגורה בזמן שברונשר, מצידה, טענה שזה מקצר לי את הטורסו. כזה מגוון של דעות סותרות לא שמעתי מאז הדיון הנרגש בנושא "מילקי שוקולד מריר - בעד ונגד".
נו טוב, התנחמתי, לפחות יוסף הוא מעצב שמבין נשים גבוהות. וגם הפעם, למרבה השמחה, הוא לא אכזב: השמלה ששלף עבורי, בטקסטורת רשת שחורה שחלקי מתכת מעטרים את צווארה, היא מאסטר פיס. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה בינגו. אבל להגיד לכם שהיה לי נוח? מצטערת.
הכנסתי את הבטן, השרוולים קצת לחצו, הצווארון חנק. זה בגד מדהים, אך ידרוש ממני התעסקות בלתי פוסקת, שלא לדבר על כך שיהיה לי קר. האם זה מחיר מספיק כדי להרגיש כוסית? אולי, אבל זה גם יגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאלבש אותה. ובכלל, אני כבר בת 34. לא בטוח שבא לי על כל המאמץ הזה. אני רוצה קצת נינוחות. נמאס לי לעבוד קשה עבור הבגדים שלי. הגיע הזמן שהם יעבדו עבורי.
החנות של שרון ברונשר היא בדיוק מהמקומות הנינוחים האלה, שמכניסים אותי ללחץ. אולי בגלל שהם נראים כאילו רק אנשים שמשקיעים 400 שקל במגבות מטבח מכותנה אורגנית נכנסים לשם. אבל אחרי שאני מתגברת על רגשי הנחיתות מתברר, להפתעתי, שדווקא ברונשר קלטה אותי יותר מכולם.
הבחירה שלה עבורי - שמלה שהיא בעצם כותונת מכופתרת בצבע שחור - העידה שהיא הבינה בדיוק מה אני רוצה: פשוט, נוח, משוחרר, אבל סקסי. תגידו שזה עניין של טעם, אבל זו לא הנקודה. לא היה לה דחוף לקדם את החזון שלה על חשבוני. היא רצתה להבין מה ישמח אותי באמת.
"את צודקת", אומרת הסטייליסטית ליאת אשורי, שגם היא מעניקה שירותי סטיילינג ביריד המעצבים ושאליה אני פונה כדי שתעשה לי קצת סדר בראש. "השמלה של ברונשר באמת הכי יפה לך". אז לא טעיתי? אני תוהה בחשש. "ממש לא", היא מודיעה, "לשים על רגליים באורך שלך עודף בד כמו אצל סיגל דקל זה בעיניי בזבוז וסתם מקצר אותך. גם החגורה והתכשיט מוגזמים לטעמי ויצרו עומס מיותר. לגבי 'רוס אובאטה', אני חושבת שהסוודר קצת סבתאי ולא מחמיא לכתפיים, ואני לא מתה על החגורה". חשבתי שהבעיה היא אצלי, אני ממלמלת. "מה פתאום", היא נוזפת, "השמלה של יוסף מאוד יפה לך, אבל את לא נראית נינוחה בה. ברונשר זה פשוט את".
הכו בתופי הטם-טם, הבעירו את הלפידים: אולי אני לא כזו מטורפת כמו שחשבתי. יכול להיות שכל מי שטען נגדי עד היום שאני לא מבינה כלום באופנה פשוט מנסה להפוך אותי לבבואה של עצמו? יותר ויותר אני מגלה, שבכל פעם שאני מפקידה את עצמי בידיים של אחרים, הם לא מספקים לי תשובה אמיתית. אז אולי הבעיה היא לא בי?
רוב הנשים מרגישות שהן לא יודעות כלום על אופנה. זה לא מפתיע, כי תעשייה שלמה עובדת בלגרום להן לחשוב ככה: מגזיני אופנה, סטייליסטים, בלוגים, פרסומות. שוב ושוב גורמים לך להרגיש שפספסת, כמעט נגעת, רק שאופס, כמה חבל: גם הפעם זה היה, כמאמר צדי צרפתי, "ליד". אבל אל דאגה: אי שם, בבוטיק שברחוב הבא, ברשת האופנה שאו-טו-טו תושק בארץ, בחנות היד שנייה שפתחו ממש אתמול, ממתינים הפריטים שבאמת יהפכו אותך לפאשניסטה מושלמת.
אם יש משהו שהחוויה הזו לימדה אותי, זה שהגיע הזמן להרפות ממרדף הרפאים הזה ולהבין שהתשובות האמיתיות נמצאות אצלי. יגידו מה שירצו, אישה יודעת יותר טוב מכולם מה גורם לה לזרוח, לצעוד זקופה כמו טווסית, להיכנס לחדר ולדעת שיש לה את הכוח לסובב את כל הראשים שנמצאים בו, גם אם הבגדים שהיא לובשת הם פדיחה אופנתית מזוויעה.
נתתי ליותר מדי אנשים לבלבל אותי, עד ששכחתי בכלל מה גורם לי להסתכל במראה ולהרגיש במיטבי. יכול להיות שזה באמת ייגמר בחצאיות מיני מלייקרה וכפכפי אצבע מהשוק, אבל אם זה אומר שאני אזהה את עצמי במראה, אני מוכנה לחיות עם זה בשלום. מי שלא מוצא חן בעיניו, יכול להזמין לקפה את נירית. אני בטוחה שהיא תשמח, הכוניפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם