איך להיות מאושרים בשלושה צעדים קשים
הרי בסופה של כל הרוחניות הזאת, אנחנו פשוט רוצים להיות סתם מאושרים. לוותר על הקנאה, הכעס, הרחמים העצמיים, תחושות האשמה והבדידות. אמתי מגד מניח על השולחן את התוכנית הגדולה שהולכת כל הדרך, עד לשם
בסופו של יום, בסופה של כל העבודה הזאת על עצמנו, מה אנחנו מבקשים? אנחנו מבקשים להיות מאושרים, נכון? ומבחינה רגשית מה זה בדיוק אומר, להיות מאושרים? זה אומר להרגיש רגשות של שמחה, אושר, אהבה, חמלה, התרחבות הלב, מתיקות וכדומה. כמה היינו מוכנים לשלם כדי להיות במרחב הזה כל הזמן? תשאלו את עצמכם. זו שאלה מאוד חשובה.
כי יש בהחלט דרישה לתשלום. זה לא מגיע ללא עבודה. והעבודה הזו כוללת גם ויתור על משהו שהוא יקר ערך ביותר עבורנו: הרגשות השליליים שלנו. שנאה, קינאה, זעם, אשמה, בדידות, רחמים עצמיים. מי באמת מוכן לוותר על הרגשות הכול כך יקרים ומתוקים האלה?
אבל האמת היא שאי אפשר ללא הוויתור הזה, כי אנחנו זקוקים לחומר, לאנרגיה, של הרגשות השליליים שלנו כדי להפיק מהם את הרגשות הנפלאים של אושר ושמחה. ככה זה הולך. הרגשות השליליים גוזלים מאיתנו אנרגיה אדירה. אם נלמד לחסוך בה, יהיה לנו עם מה לעבוד. נוכל לקחת את האנרגיה של הרגשות השליליים ולהתמיר אותה לאושר. פשוט כך. בקבלה קוראים לזה הפיכת הרצון לקבל לרצון להשפיע.
נראה שאי אפשר לעשות את הקפיצה הזאת בבת אחת. אם היה ניתן, בוודאי רבים היו עושים. צריך לעבור דרך מספר שלבים של שינוי והתמרה, עד שניתן פשוט לעשות להם טרנספורמציה. בסופו של התהליך, אחרי שעברנו את כל הדרך המפרכת הזאת, עבודת הטרנספורמציה נראית לפתע קלה ופשוטה. "מדוע חיכינו כל כך הרבה?" "איך לא פשוט עשינו זאת קודם", אלה השאלות שעולות. אבל מה לעשות, לא עשינו זאת קודם וכן, חיכינו כל כך הרבה.
אז דרך מה צריך לעבור כדי להגיע למקום הזה? דרך שלושה סוגים של עבודה פנימית:
1. הזרמה וביטוי של הרגשות
2. אי הזדהות ותחושה פנימית
3. התמרה
הזרמה וביטוי של רגשות שליליים. זהו השלב הראשוני של עבודה על רגשות. עבור רובנו הוא הכרחי, כיוון שרובנו אולפנו על ידי המשפחה, הסביבה, החינוך והתרבות שלנו להדחיק, להכחיש, לצמצם ולגונן על הרגשות שלנו. בקצרה, למדנו לשקר לאחרים ולעצמנו בעניין הרגשות. רובנו כלל איננו ערים לכמות הרגשות השליליים שאנו חשים כמעט בכל רגע של חיינו.
החינוך שקיבלנו לימד אותנו שלא להרגיש אותם כלל, שלא לדווח לעצמנו כלל על קיומם. ומי שאינו מרגיש ומבטא את רגשותיו השליליים, וגם אינו יודע כיצד להתמיר אותם, דוחק אותם פנימה לתוך גופו והם מופיעים בהמשך בצורה של כאבי ראש וצוואר, לחץ דם גבוה, מחלות לב, אלרגיות, סרטן, דיכאון, מחלות נפש, חרדות, התמכרויות וכדומה.
גשטאלט, ביואנרגיה, ייעוץ הדדי, פסיכודרמה, תרפיות פרימאל למיניהן וכדומה, כל אלו הן טכניקות רבות עוצמה ונפלאות כדי להפגיש אותנו עם הרגשות המודחקים והמוכחשים שלנו, ללמד אותנו להזרים את האנרגיה שלהם בתוכנו ולהפסיק להתבייש באמת שלהם. השחרור שאדם חש אחרי סשן טוב של אחת מהתרפיות הללו הוא עצום. כמעט ממכר. לפתע אנו חשים את עצמנו מלאי חיים וחופשיים. העול של האשמה והבושה יורד, ואנו יכולים להתחיל לחייך ולהיות עצמנו.
אך דווקא בגלל שחווית השחרור היא כה נעימה, נוצר כאן פיתוי להישאר במקום הזה ולהמשיך ולפרוק רגשות לעד. הניסיון שלי כמטפל הראה לי בבירור שאנשים שטיפלו בעצמם
ניתן לראות זאת במיוחד במפגש מול ההורים. האם, בסיומו של טיפול שכזה האדם חש נינוח יותר בחברת הוריו, או שהוא רק מייחל לרגע שהמפגש עימם יסתיים? האם הוא ממשיך להאשים את הוריו בכל תקיעות שהוא חווה, או שהוא לוקח אחריות על היצירתיות שלו? ושאלות חשובות לא פחות: האם הוא אוהב באמת ומסוגל להעניק לבן או לבת הזוג שלו, או שהוא ממשיך לצפות באופן ילדותי שבן או בת זוגו ימלאו עבורו את כל צרכיו הילדותיים? ומה בנוגע לילדיו, האם הוא מסוגל באמת לאהוב אותם?
עיקר ערכם של פורקן וביטוי רגשות בתרפיות מהסוג הזה הוא בעצם ההתוודעות לכל הרגשות הללו. הערך של התרפיות הללו הוא בהפסקת השקר. כן, אני כועס; כן, אני מקנא; כן, אני מרחם על עצמי.
האמת היא שאי אפשר באמת לפרק רגשות שליליים, לפחות לא לאורך זמן. מי שהתנסה בתרפיות הללו יודע שהאפקט שלהן הוא זמני בלבד. אחרי תחושת השחרור, הרגשות הישנים חוזרים ומופיעים במפגש שלנו עם הקרובים לנו. לעתים קרובות הרגשות השליליים אף מתגברים. אין זו אלא אשליה להניח שניתן באמת לפרוק רגשות ולהתרוקן מהם לתמיד.
אז מה עושים? חייבים ללכת לצעד הבא.
אי-הזדהות ותחושה פנימית. שילוב של תרפיות כגון "המסע", או "התמקדות", שמלמדות אותנו לחוש את הרגש בתוך הגוף, יחד עם תרפיות העובדות על מערכת האמונות שלנו, מדיטציה והרפיה של הגוף הן השלב הבא בעבודה.
משל יפה במזרח מלמד אותנו כיצד לאלף פיל סורר, עקשן ותוקפני: לוקחים שני פילים מאולפים וקושרים את הפיל התוקפני בין שניהם. שני הפילים המאולפים מלמדים למעשה את הפיל הסורר כיצד להתנהג. ומהו הנמשל? הפיל הסורר הוא הרגש. הפילים המאולפים או אלו הניתנים לאילוף הם פיל החשיבה ופיל הגוף. לרגש קשה מאוד לגשת ישירות. לחשיבה ולגוף אפשר. את מערכת האמונות שלנו ניתן לשנות. את התפיסה והחשיבה שלנו ניתן להתאים למציאות. את הגוף ניתן להרפות ולשחרר.
ומה לגבי הרגשות? אותם בשלב הזה פשוט צריך להרגיש, לחוש, בתוך הגוף. זה הכול. מה זה אומר לחוש רגש בתוך הגוף? זה אומר לעשות משהו שאנחנו ממש לא רגילים אליו. זה אומר לא להדחיק אותו מצד אחד, וגם לא לפרוק או לבטא אותו מצד שני. זה אומר פשוט לתת לו להיות בתוך הגוף.
אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלות כגון: היכן הרגש הזה מתבטא בגוף שלי עכשיו? איפה זה הכי חזק? איפה זה חלש יותר? איפה זה כמעט בלתי מורגש? איך זה בדיוק מרגיש? זה חם? זה קר? זה מחוספס? זה חלק? זה נוקשה? זה זורם?
כל אלה הם כמובן עזרים. מעין קביים של דמיון. אנו זקוקים להם בתחילה. מאוחר יותר כדאי לוותר עליהם לטובת התחושה הפשוטה, כפי שהיא, בתוך הגוף. כשאנו ממש נכנסים לתוך הגוף שלנו וחשים את הביטוי הגופני של הרגש, אנו עוזבים את הראש, את הסיפורים ואת הדמיונות, ופשוט חווים את הרגש כפי שהוא. משהו מופלא מתרחש אז. הרגש מפסיק להיות תקוע והוא מתחיל להשתנות. מתחילה זרימה.
מתברר שמה שתקע את הרגש מלכתחילה לא היה הרגש עצמו אלא המחשבות, הסיפורים, האמונות והדמיונות שלנו. כל אלה, יחד עם התגובות האוטומטיות של הגוף שלנו. התגובות של התכווצות אל מול הרגש.
בשלב הזה של העבודה, אם כן, עלינו להבחין שהרגש שלנו תקוע, כיוון שאנו מאמינים לסיפורים לא בדוקים ולא מעודכנים. ומשום שהגוף שלנו למד להתכווץ אל מול הרגש באופן אוטומטי. מה שאנו צריכים, אם כן, לעשות הוא לעבוד בשלוש רמות:
1. לבדוק ולעדכן את מערך הסיפורים והאמונות שלנו
2. ללמוד להרפות ולשחרר את הכיווץ בגוף שלנו
3. להרשות לעצמנו לחוש את הרגש בגוף מבלי להפריע לו וגם מבלי ללבות אותו בעזרת הסיפורים והאמונות הלא בדוקים.
העבודה הזאת היא, לכאורה, פרדוקסלית. אנו מתבקשים להבין שהסיפורים שסיפרנו על המציאות הם בעייתיים, אבל איננו מתבקשים לצפות שהחוויה שלנו תשנה מייד. להיפך.
טעות נפוצה שאנשים עושים כשהם עובדים ומעדכנים את מערכת האמונות שלהם היא שהם מצפים שהרגש ישתנה מיידית, יחד עם שינוי התפיסה. זה לא עובד ככה. למעשה, כאשר אנו מצפים מהרגש להשתנות יחד עם שינוי הסיפור, אנו חוזרים לאלף אותו, להדחיק ולהכחיש אותו, כפי שעשו לנו הורינו והסביבה. זה לא בריא.
שתי העבודות הללו צריכות להתבצע במקביל. הן רק לכאורה סותרות. למעשה, הן משלימות. מצד אחד אנו לומדים שלא להזדהות עם הסיפורים שלנו, ומצד שני אנחנו פשוט מאפשרים לעצמנו לחוש את הרגשות שלנו בתוך הגוף מבלי להתערב, תוך כדי שחרור והרפיית הגוף מהכיווץ האוטומטי שלו אל מול הרגש. זו העבודה.
ומשהו באמת יוצא מהכלל מתרחש כשאנו עושים אותה נכון ומתמידים בה: אנו נעשים מלאי חיות. אנו חשים זרימה בגוף. הרגשות משתנים מרגע לרגע. אף רגש אינו נתקע שם לאורך זמן. חווית החיים שלנו הופכת מגוונת ויצירתית יותר.
ואם אכן עבדנו ועדכנו את הסיפורים הבעייתיים שלנו על העבר ועל ההורים שלנו, גם המפגש עימם הופך קל ופשוט הרבה יותר. אנו מפסיקים לדרוש מהם, באופן חיצוני או פנימי, שהם ישתנו. אנו מפסיקים ל"עבוד" כל כך קשה על ל"תקן" אותם ולשפר אותם. אנו מתחילים לראות אותם כפי שהם. ואנו מתחילים להיות ניזונים מהמפגש עימם.
המפגש שלנו עם בני הזוג, הילדים והחברים שלנו הופך גם הוא פשוט יותר. איננו מצפים מהם עוד למלא את הצרכים שלנו. אנו נפגשים איתם כפי שהם ולא כשלוחה שלנו. נוצר דיאלוג. ואז אנו מתחילים להיות בשלים לשלב הבא של העבודה.
התמרה. את השלב השלישי של העבודה על רגשות לא ניתן לעשות ללא מדיטציה. בשלב הראשון של העבודה על רגשות, מדיטציה, במיוחד שעות רבות שלה, הייתה עלולה אף להוות מכשלה. מודטים רבים משתמשים בה על מנת להדחיק את הרגשות שלהם. הם עושים שימוש בעייתי מאוד במדיטציה. היא משמשת אותם לאילוף הרגשות במקום לשחרורם. נוצר שם שקט, אך זהו שקט כפוי. שקט מדומה. מתחתיו יש הר געש של רגשות מבעבעים, והמדיטציה רק מניחה מעליו מכסה כבד. זה אסון. אך אחרי שלמדנו לבטא את הרגשות שלנו (בשלב הראשון) וגם לחוש אותם במלואם בתוך הגוף (בשלב השני), מדיטציה היא, ללא ספק, השלב הבא.
עכשיו המדיטציה יכולה באמת להיות מדיטציה, ולא טכניקת הדחקה. ומהי מדיטציה אמיתית? זוהי היכולת שלנו להביא את הנוכחות שלנו לתוך כל מה שאנו עושים. ניתן להתאמן על מדיטציה גם בישיבה על כרית פעם או פעמיים ביום, אבל עיקר העבודה אינו צריך להיעשות דווקא על הכרית. עיקר העבודה צריך להיעשות בתוך החיים עצמם. לזה קרא גורדייף "זכירת עצמי".
זכירת עצמי או נוכחות היא פעולה של התודעה. התודעה כמו מפנה חץ דו כיווני פנימה והחוצה. מצד אחד היא מתבוננת בנעשה בחוץ, ומצד שני היא מתבוננת בעצמה: מתבוננת במתבונן עצמו. השאלה "מי אני?", כשהיא נשאלת לאורך היום, יוצרת מצב כזה של נוכחות.
כשמביטים בעיניו של אדם שזוכר את עצמו לא ניתן לפספס זאת. העיניים כמו שקועות מעט אחורה. הן רגועות יותר. עמוקות יותר. אינטנסיביות פחות. האדם כמו מתבונן פנימה בעת שהוא גם מתבונן החוצה. במילים אחרות ניתן לומר שהמבט שלו אינו מתחיל בעיניים, אלא בעומק הראש. הוא כמו מתבונן אל החוץ מתוך המעמקים. מתוך מעמקי התודעה שלו.
את הנוכחות הזאת צריך לבסס. היא צריכה להיות שם לפחות לאורך רוב היום, אם לא כולו. עם הזמן, מצב הנוכחות הזה הופך קל ונגיש יותר. הוא נהפך גם נעים יותר. הראש נעשה שקט. המחשבות כמעט נעלמות. נוצרות צלילות ושקיפות בראש. במקום המשא של המחשבות והפטפוטים, נוצר מרחב ענק של שקט ושלווה בתוך הראש. הוא נעשה נקי וחד.
לפני שפונים לעבודה של התמרת הרגשות חייבים לבסס את מצב הנוכחות הזה. עדכון ושינוי מערכת האמונות אינו מספיק כבר. גם אם שינינו ועדכנו את מערכת האמונות, אבל הראש ממשיך להרעיש ולפטפט, יש עדיין יותר מדי אחיזה במחשבות ובסיפורים. האחיזה הזו צריכה להיפסק. למעשה, אנו צריכים להגיע למצב שבו איננו מאמינים עוד כלל לסיפורים שלנו, אבל לא כיוון שאנו חוקרים אותם כל הזמן אלא פשוט משום שוויתרנו על האחיזה בהם. ויתרנו ממש, באופן אנרגטי.
כשאנו נוכחים בהווה, זוכרים את עצמנו, התפיסה, האחיזה במחשבות נפסקת. זה לא שאין מדי פעם מחשבה כזו או אחרת, אבל איננו הולכים שבי אחריה. איננו חייבים לעקוב אחריה יותר. ההיאחזות שלנו, ההזדהות שלנו, מפסיקה להיות עם המחשבות ומתחילה להיות עם עצם התודעה. עם עצם תשומת הלב. עם הקשב עצמו. "אני" אינני עוד התוכן של ההזדהות. "אני" הוא היכולת להזדהות עצמה.
מההיכרות המועטה שלי עם הקבלה לא ראיתי שם דגש על זכירה עצמית ונוכחות. נראה שבקבלה ישנה דרישה מיידית להתמרה של רגשות שליליים לחיוביים. התמרה של הרצון לקבל לרצון להשפיע. אני עצמי אינני רואה כיצד ניתן לעסוק בהתמרת הרגשות ובהפיכת הרצון שלי לקבל לרצון להשפיע ללא ביסוס של מצב הנוכחות תחילה. בעיני, זהו תנאי בסיסי.
בעבודה של גורדייף מכונה זכירת העצמי "השוק המודע הראשון". להתמרה של הרגשות השליליים קוראים "השוק המודע השני". על השוק המודע הראשון מדברים וכותבים. יש חומר רב על האפשרות הזאת. על התמרת הרגשות השליליים כמעט ולא נכתב. אני משער שגורדייף לימד את תלמידיו את התורה הזו בעל פה, כשהיו מוכנים לכך, ולא לפני.
אין לי הסבר מדוע בקבלה פונים ישירות לעבודה המתקדמת של התמרת הרגשות ללא העבודה על נוכחות. נראה לי שכך זה קשה שבעתיים. הניסיון שלי מראה לי שרק אחרי שעבודת הנוכחות התבססה אני מסוגל בכלל להבין על מה מדובר בהתמרת רגשות שליליים, או בהפיכת הרצון לקבל לרצון להשפיע. כשאדם מזוהה עדיין עם המחשבות שלו, הוא בוודאי ובוודאי מזוהה גם עם הרגשות. הוא מאמין להם בכל לבו.
כיצד, אם כן, יוכל להתמיר אותם? ואם יתמיר אותם, אני חושש שהתמרה זו עלולה, לפחות בחלק מהמקרים, להתבטא בחוסר איזון במקום אחר. אולי שוב בהדחקה או בהכחשה, אולי בהתקה של כל הרגשות השליליים לכל מיני אויבים חדשים, חיצוניים ו"מותרים". נגיד, גויים למיניהם ובמיוחד ערבים. אך נעזוב את החששות הללו לעת עתה.
ברור שההצעה לתקן את הרצון לקבל ולהפכו לרצון להשפיע היא העבודה העמוקה והמשמעותית ביותר שאדם יכול לעשות על עצמו. האפשרות לעשות זאת מביאה לאדם אושר, פשוטו כמשמעו.
כשאדם מפסיק להיות מזוהה עם המחשבות שלו, כשהראש הופך שקט ושליו, נוצרת אז אפשרות בחירה. הרגשות שאני חש אינם עוד שלי. אני מתבונן בהם ורואה שהם מחוות מכניות בלבד. אני רואה שכל אותם רגשות שפעם כל כך האמנתי בהם, הם רק משהו אוטומטי שקורה למכונה שלי. אני רואה שזהו פשוט המבנה של המכונה שלי, שנקראת אמתי מגד במקרה שלי, שתפקידו לחוש בכל הרגשות השליליים הללו. אין בהם כל אמת. הם אינם מספרים לי את האמת על העולם. הם פשוט התגובה האוטומטית שלי לכל מיני מצבים.
וכשאני שקט ופשוט רואה את כל זה נוצרת בתוכי, לעתים, האפשרות לעצור את הרגש השלילי בו-במקום ולהשתמש באנרגיה שלו, במקום זאת, כדי לבטא אהבה ונתינה.
גורדייף הציע שלא לבטא רגשות שליליים לא כיוון שזה לא מוסרי או לא מקובל חברתית לבטא אותם. הוא הציע שלא לבטא אותם כיוון שהביטוי שלהם שודד אותנו מכל האנרגיה שלנו. אנו נותרים מרוקנים.
כשאדם אינו מבטא את הרגש השלילי וגם אינו מדחיק אותו, מתאפשר לו להשתמש באנרגיה האדירה של הרגש. הרגש השלילי הבלתי מבוטא יוצר חיכוך עצום, חום עצום, בתוך האורגניזם. יש שם אנרגיה אדירה. אם אני מזדהה איתה ומאמין לה, היא לוקחת אותי. היא מנהלת אותי. אם אינני מזדהה עימה, נוצר לי מרווח מולה.
אני מוזמן אז לחוש את הרגש בגוף, מבלי להתערב בו. אני מוזמן אז להיות נוכח מול הרגש ולהיזכר בעצמי. ואז, כשאני הקשב עצמו, תשומת הלב עצמה, כשאני מפסיק להיות התוכן של המחשבות והרגשות שלי, אז פתאום זה הופך קל ופשוט להתמיר את האנרגיה. אני יכול אז פשוט לבחור לתת במקום לצפות לקבל. זה מדהים. האפשרות הזאת מדהימה.
כי ברגע שיש לי את האפשרות הזאת לתת במקום לצפות לקבל (והרי כל רגש שלילי הוא בעצם פשוט רצון לקבל) אני מגלה גם שלתת הרבה יותר נעים. שלתת הרבה יותר ממלא אותי. שלתת פשוט הופך אותי מאושר.
נא להמתין לטעינת התגובות
