למה כוונתך בהתמרות מודעת של הלב?

הכתבה עוסקת בנושא העדות,
אמתי לא הביא כאן לדעתי את התמונה היותר רחבה המכילה בנוסף לעד גם את מכלול הלב. העד הוא למעשה חלק מהלב עם היכולת האדירה לחמלה ואהבה וידיעה (העד). ועם הלב תגיע גם העשיה.

הכרת מעולם.
מומלץ בחום, ישנה את כל עולמך עד שלא תוכל להכירו.

אמנם לא ביקשת ממני תגובה אלא מאמיתי,אבל התבקש לי לענות לך ןמקווה שזה בסדר מבחינתך.
המאמר בדיוק מדבר על זה שאין עניין להפסיק להזדהות עם דראמה כזאת או אחרת,אלא הוא מבדיל בין הזדהות,שזה תגובה אינסטינקטיבית או רגשית,לבין התבוננות שזו פונקציה של המיינד,לבין עדות שאינה מנסה לשנות ואינה מבקרת או שופטת אלא רק צופה,מכילה,מקבלת ויודעת.
באורח פלא מודעות לאפשרות שלי להיות עד,מאפשרת לדראמה הבלתי נמנעת,לקבל אופי פחות קיצוני.
בהדרגה גם מתאפשרות בחירות אחרות יותר הרמוניות לכל המערכת.

האם יש חוקיות ברורה לגביו?

לתיאוריות מונפצות כמו ''הסוד'' או בלבולי יצירת מציאות, וחשיבה חיובית הן הן אלו שמתנגשות עם המציאות!

אין כזה דבר שליטה במציאות...
שטחי ופתי הוא כל מי שמסוגל ללכת אחרי ''סוד'' שכזה...

בהצלחה ב''יצירת המציאות'' שלך בהמשך
חבל שתעורר יום אחד ותגלה שאתה חי בסרט (או שלא תתעורר בכלל).

זאת אומרת שגם אם את במצב של דיכאון או כאב או דרמה כלשהי, לכי עם זה תני לזה, הקשיבי לזה, אל תנסי לעצור, אל תשכנעי את עצמך בדרך זו או אחרת, פשוט לכי עם זה ומה שבטוח זה יעבור וזה וככל שתתני לזה יותר תשומת לב ולא תלחמי כך זה יעבור מהר יותר עם יותר עוצמה וכוח לעצמך ולא יגזול ממך כוחות.
כי מה שגוזל מאיתנו כוחות אלו המלחמות שלנו לעצור רגש מסוים או לנסות להסביר לעצנו למה אנחנו מרגישים ככה והכדות נותנת לך את החופש ללכת עם זה ולא להילחם

גם בהתבוננות וגם ברמות מסוימות של קבלה ישנו מאמץ, התנגדות סמויה למוכנות לחוות את הדברים עד הסוף וויכוח עם המציאות. עדות מכילה בתוכה גם את הקבלה וגם את ההתבוננות ודורשת אומץ לב ומוכנות לחוות את מה שחי כאן ועכשיו, להיפתח למציאות במלואה מבלי לנסות לשנותה או להשפיע עליה או להבין אותה. פשוט להיות ולהיות חלק מהמציאות ולנוח עם כל מה שבא.
זה אחרת מקבלה ולקבל כי גם בלקבל אנו מפעילים סוג של מאמץ. העדות לא דורשת שום מאמץ אלא חוסר עשייה ומנוחה ברמה שלא ניתן להבינה אלא רק להכיר בה (וגם זה קשה מאוד).
זה כמו לתפוס גל, אבל גל שנמשך ונמשך ולא מפסיק לעולם ומשתנה כל הזמן בעוצמתו, כיוונו וזרמיו, עצירותיו ומערבולותיו שבדרך.. אבל אנו לחלוטין משוחררים מכל רצון שהגל ייקח אותנו לאנשהוא.. אנחנו מוכנים להיות הגל בכל רגע נתון ומשתנה..
המוכנות להיות במצב אמיתי של עדות דורשת ויתורים, ויתורים על מה שאנו חושבים שהיננו והיינו. כל ויתור על דפוס חיים תקוע ואישיות מזויפת (בעצם כל האישיויות שלנו הן מזויפות) מאפשרת פתיחה רחבה יותר של העדות.
לגבי העדות אין טוב או רע וכללי המוסר החברתיים הרגילים לא חלים עליה. דיכאון, עצב, שמחה, חרדה, פחד מוות, חרמנות, שנאה, אהבה, כעס מטורף - הכל הם מושאים לעדות, להכרה ולמנוחה.
כדי לחוות עדות עלינו להכיר בכך שאין לנו שום יכולת להשפיע על המציאות, על מה שקורה ועל הרגשות והמחשבות שלנו אלא בכך שאנו רק חלק ממערך עצום וגדול, מיסתורי ומופלא שנקרא ''המציאות''.
למשל – אהובנו נטש אותנו – בעדות פשוט נהיה כל מה שעולה באותו הרגע גם אם זה הכאב והבכי הכי גדולים בעולם ונאפשר לעצמנו לחוות את זה עד הסוף, העדות כבר תבוא לבד אם צריך – לא קוראים לה וגם אי אפשר לקרוא לה או להביא אותה. היא פשוט מופיעה בהתאם למסתרי המציאות. אולם, סביר להניח שאם כבר יש הכרה כלשהוא במימד הנוסף הקרוי עדות הוא יכול (מלשון הכלה) באופן טיבעי ויתרחב על כל מה שיבוא בהמשך..
עדות אי אפשר ללמוד אלא רק להכיר ולכן אף דרך לא יכולה ללמד עדות אלא רק להיות המצע שמאפשר אותה וזה סוג של פרדוקס מבורך...
ודבר אחרון, כדי לחוות עדות חייבים להזדהות תחילה... אבל.... להיות מוכנים להזדהות בכל הכוח....