חומוס של אבא יוסף: פינת הבישול הרוחני
אבא יוסף שילוח היה סוּרי ועקשן גדול, תכונות שחלחלו עמוק לכל מה שבישל. השבוע, ליד הקבר שלו, נזכרה שילוחה הבת בדרך הארוכה שעשתה מאולמות ההיי-טק להודו, ובחזרה לחומוס הנפלא של אבא
בשבוע שעבר ציינו את יום השנה הרביעי ללכתו של אבא שלי. לפני ארבע שנים, בערב הראשון של השבעה, שהיה גם מוצאי ט"ו באב, הוצאנו מהמקרר בבית הוריי את קערת החומוס האחרונה שהוא הכין. האחים שלי, אני וכל החברים שלנו, שהכירו ואהבו את החומוס הנפלא של אבא יוסף, התגודדנו סביב קערת החומוס והתחלקנו בניגוב האחרון. לא היה לנו אכפת שהוא קר וגם כבר לא כל כך טרי.
השנה, תחת עציו המצלים של בית הקברות, נזכרנו וצחקנו מכל הדברים שכל כך אפיינו אותו. על החתולים שתמיד גידל, ואיך אהב להשתרע אחרי יום עבודה בפישוט אברים על הרצפה בסלון או על הדשא, תלוי בעונה. "ליישר את הגב", הוא קרא לזה. כמה אהב את הצמחים שלו, בעיקר את היסמינים. איזה אוכל טעים הוא הכין, כמעט כמו של סבתא.
ואיזה עקשן הוא היה, או כמו שאמא שלי, הרוסייה, מגדירה את זה: עקשן כמו סורי. הוא באמת היה גם עקשן וגם סורי, תכונות שחלחלו לכל מה שבישל. עלי גפן ממולאים עם אורז ובשר (לכולם) ועם אורז וצנוברים (בשבילי), סלט חצילים קלויים עם טחינה, לימונים כבושים עם אגוזים, פלפל מוחמץ ממולא בכרוב ובסלרי, ריבת תות, שקשוקה עם טונות של שום, קוסא מח'שי, מדיאס, עיג'ה, חמוד'.
לקחתי מהקבר ייחור מצמח בעל עלים בשרניים שאינני יודעת את שמו. זה המקום להתוודות ולספר שגם לקחתי חתיכת גרניום מקברו של השכן המנוח אברהם (סליחה, אברהם). שתלתי את הצמחים בעציצים, ובערב השתרעתי במרפסת, חתולים משני צדדיי, והסתכלתי איך השתילים החדשים, יחד עם יתר הצמחים שלי, גדלים להם. פתאום קלטתי שבדברים מסוימים אני ממש דומה לו.
אתמול ראיתי את סרט האנימציה המקסים Up. שני גברים עקשניים כפרדות (עקשנים כמו סורים, אם תשאלו את אמא שלי), שנעוריהם הרחק מאחוריהם, נאחזים בחלומות הילדות הפורחים באוויר שלהם ולא מוכנים להרפות. זה שבסופו של דבר מוכן לשחרר, יקבל בזכות הוויתור על עיקשותו את ההזדמנות ליהנות מדברים חדשים, שקודם פשוט לא יכול היה לראותם.
אבא
עם או בלי קשר, גם לא הייתי מוכנה לשמוע על שום דבר שקשור ל"מזרח". הכול נראה לי כמו ממבו ג'מבו ניו אייג'י אחד גדול, שעשוי מכל מיני מתקשרים ואסטרולוגים, אנשים שלא חופפים ראש ולובשים רק שרוואלים, בחורות עם לונגי שמדברות על אנרגיות, באוויר ריחות קטורת, ג'ארס וחליטת צמחים.
לא התחשק לי לחזור סתם הביתה אחרי שבסוף היום ההיי-טקי המתיש השתחלתי לטריינינג ואספתי שיער. אז עשיתי פרצוף ונכנסתי לשיעור יוגה. כשהשיעור נגמר לא רציתי לקום מהמזרון. לא הבנתי איך עיניתי את עצמי בשיעורים ההם לעיצוב העכוז כל כך הרבה חודשים. לא הייתי מאז בשום שיעור עיצוב, אירובי או מדרגה. להליכונים למיניהם גם ככה לא הייתה לי סבלנות אף פעם. אחרי כמה חודשים עזבתי את מכון הכושר ועברתי ללמוד יוגה בסטודיו כזה עם ריח של קטורת, שכולם באים אליו עם שרוואלים. דיאט קולה ממילא לא שתיתי מעולם.
בעקבות היוגה וגם בזכות ספרם הנפלא של מתייא ריקאר וז'ן פראנסוא רוול "הנזיר והפילוסוף", שאותו קראתי רק בגלל ההמלצה במוסף הספרים של "הארץ", נסעתי להודו. נסעתי ולא רציתי לחזור. וכשחזרתי, תיכף תכננתי את הפעם הבאה, ונסעתי וחזרתי וחוזר חלילה. יש לי ראש קטן מעץ של בודהא בסלון והדפס של טאנקה טיבטית בחדר העבודה. לפעמים אפשר לתפוס אותי מדליקה קטורת. על אנרגיות לעומת זאת, אני מתחייבת לא לדבר.
מדף התבלינים שלי הכפיל את עצמו. אני משתעשעת עם רוטב סויה, שמן שומשום, אצות, אטריות אורז ואטריות שעועית. למדתי לחתוך ירקות לגפרורים ולהקפיץ. תמיד יש טופו במקרר ואני לא מפסיקה לשחק בו. אני חולה על כוסברה ועל למון גראס. אבל כשאני רוצה טעם של בית, אני מבשלת חומוס כמו של אבא.
בניגוד למה שרבים חושבים, קל מאוד להכין חומוס בבית. צריך רק לזכור להשרות את הגרגרים מראש. לגמרי לא ברור לי איך במדינה שבה מה שהכי מפחיד אנשים זה לצאת פראיירים, אנשים עדיין קונים את החומוס המתועש בקופסת הפלסטיק הכעורה, שדומה למרגרינה הרבה יותר מאשר לחומוס ואוכלים אותו יחד עם הפרסומות הטורדניות שאומרות שהוא עשוי באהבה. אהבה למה בדיוק?
אם משתמשים בשמן זית מצוין, טחינה גולמית טעימה, ואוכלים אותו טרי – אין סיבה שהחומוס הביתי שלכם לא יהיה טעים מאוד. אין צורך לדייק בחומרים – שחקו עם משך הערבול בבלנדר, עם הטחינה הגולמית, הלימון, שמן הזית ונוזל הבישול של הגרגרים כדי לקבל את המרקם שאתם אוהבים. הכמויות במתכון הן כיוון כללי.
חומרים
2 כוסות גרגירי חומוס יבש, רצוי מהזן הגדול
מלח ופלפל
1 בצל יבש
½ כוס טחינה גולמית
1 לימון קטן
2-1 שיני שום (לא הכרחי)
שמן זית לפי הטעם (אבל רק משובח!)
פטרוזיליה לקישוט
ההכנה
משרים את גרגרי החומוס במים בקערה גדולה למשך לילה עד יממה. אם אפשר מחליפים את המים 3-2 פעמים. מסננים את החומוס, מעבירים לסיר, מכסים במים טריים ומרתיחים. לאחר ההרתחה מסירים את הקצף הלבן, מנמיכים את האש ומניחים מעל הגרגרים בצל חצוי (לא קצוץ). מכסים ומבשלים עד לריכוך, משהו כמו 45 דקות. מתבלים במלח ופלפל ומניחים להצטנן מעט.
שומרים גרגרים שלמים בצד להגשה. מכניסים לבלנדר את יתר הגרגרים, מעט מנוזל הבישול, מיץ לימון, חלק מהטחינה, כמה הזלפות של שמן זית ואם רוצים גם את השום. טוחנים וטועמים. כאן מתחיל המשחק שבו מאזנים את הטעמים ואת המרקם בעזרת טחינה והוספה של נוזלים. יותר טחינה – יותר יציקתי, יותר לימון – יותר חמצמץ, יותר שמן – יותר חלקלק ושמנוני, יותר נוזלי בישול – יותר דליל, יותר זמן בבלנדר – יותר עדין ופחות מגורען.
גם בכלי ההגשה וגם בכלי האכסון מכסים את החומוס בשמן זית. מפזרים גרגרים שלמים והרבה פטרוזיליה. אוכלים חמים וטרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
