המוזות לא שותקות: ביקור בית אצל אגי משעול
היא כותבת בפינת האוכל, הפינה הכי אנרגטית בבית, ובבוקר, אחרי שהיא כותבת, אפילו רק כמה מילים, היא חייבת לחזור לנמנם, כדי לעשות מין 'ריסטרט' שכזה. אגי משעול, משוררת, חיה עם גיורא, 9 חתולים וכלב אחד בבית במושב כפר מרדכי. ביקור בית
כששואלים אנשים שמפליאים בעט איזו פינה בביתם מעוררת בהם השראה, רובם מציינים את שולחן הכתיבה או את הכורסה הוותיקה בסלון. לא המשוררת אגי משעול. "אני כותבת בפינת האוכל. זאת הפינה הכי אנרגטית בבית." השיר הראשון מספרה החדש, "ביקור בית," נפתח בשורה: "השדה הזה הוא שטיח התפילה שלי." על השדה הזה, שממנו היא מלקטת הבהובים ראשונים שיהפכו לשירים, משקיפה משעול בכל בוקר משולחן האוכל, הניצב מול החלון הגדול. "זה מאוד מסתורי למה במקום מסוים יש אנרגיה ובמקום אחר לא," היא מודה, "אנרגיה היא דבר מוחשי, לא מופשט בכלל; שולחן העץ הכבד, החלון החוצה לשדה - רק כאן באים לי הרעיונות לכתיבה. והשדה הזה, דרך אגב, מניב גם דברים קשים. לא הכול יפה בנוף הזה. יש פה דברים מזעזעים שגם עליהם אני כותבת: לולים תעשייתיים, תנים, נחשים, קוצרים שיושבים בתוך התא שלהם עם MP 3 ורומסים הכול, מסוקים שחגו כאן ב'עופרת יצוקה.' יש גם צד אנטי־פסטורלי של הטבע."
מושב כפר מרדכי שבשפלה, המשתייך לאשכול יישובי גדרות, הוקם ב־1950 על ידי גרעין אנגלי־סקוטי, שקרא לו על שמו של מרדכי עליאש, הציר הראשון של ישראל בבריטניה. "גיורא בעלי נולד כאן. אני גדלתי קרוב, בגדרה. נפגשנו באוניברסיטה בירושלים. את החלקה הזאת קנינו ב־20 ,1970 דונם. בעצם אנחנו חקלאים: יש מטע אפרסמונים, אפרסקים, רימונים. בעונה אנחנו עושים מיץ רימונים. את הבית בנינו לאט־לאט, בכל פעם חלק אחר. בהתחלה היה הסלון, עם שירותים ושני חדרים קטנים. כאן נולדו ילדינו, מאיה ואורי. כשנסענו ללונדון ב־1985 (גיורא היה שליח עלייה) השכרנו את הבית, וכשחזרנו הוספנו עוד אגף עם שלושה חדרים קטנים. עם השנים הבית התהפך: הכניסה האחורית, הפכה לראשית, כי שם החניה."
את מאלה שחייבים לשנות כל הזמן?
"כן, אולי כי אני מזל מאזניים, חייבת להיות באיזון. אם לא טוב בחוץ לא טוב בפנים. אני עושה שינויים כדי לשנות את נקודת המבט. לא יכולה להיות היפהפייה הנרדמת. אי אפשר להירדם לתוך בית ולראות את העשבים עולים ומכסים אותו. אני אוהבת לעשות שינויים מדי פעם. לפני עשר שנים פתאום קיבלנו החלטה לקחת צבע לבן ולצבוע את כל תקרת העץ הזאת, שהייתה חום כהה,
בולט אצלכם ה"כמעט אין מטבח," שלא מאפיין בדרך כלל בתים מושבניקיים.
"זה נכון מאוד. המטבח הוא בעצם רק קיר בתוך הסלון מבחינתי. אני לא יודעת לבשל ולא משקיעה בזה זמן."
מה בבית התפתח עם השנים כביטוי חיצוני להתבגרות שלכם?
"הספריות. אני מוסיפה ספריות בכל מקום אפשרי, בכל נישה שאפשר לנצל לעוד כמה מדפים. כמה שאני מוסיפה, אף פעם אין מקום לכל הספרים. יחד עם זאת, הם לא מסודרים לפי סדר מסוים, אלא לפי מידת אהבתי את הכותבים. אני לא פדנטית בעניין הזה. אין סדר קבוע, אבל אם יש כמה שאני אוהבת, אשים אותם יחד."
על קיר הבית תלוי שלט חימר מקושט פרחים וצבעו תכלת שעליו כתוב "מישעול." שגיאת הכתיב צורמת עוד יותר כשמדובר בבית של משוררת מחמירה במילים. "דודה שלי עשתה את זה כשהייתה בבית אבות, ולא יכולתי שלא לתלות אותו על אף היו"ד המיותרת," היא אומרת בסלחנות, תוך שהיא מנסה לבדוק אופציות לתלוש את האות הקטנה. בתוך ביתה של משעול שוררת אקלקטיות נונשלנטית, זרוקה קצת. במבט ראשון לא ברור אם מדובר בתוצר של עיצוב מתוכנן או ביד המקרה שבלגנה כך את החפצים. "יש פה רהיטים שאספנו באנגליה ונשארו איתנו, לצד מזכרות מכל מיני מקומות בעולם. אני גם אוהבת לשים קבוצות של כמה חפצי נוי יחד, למשל על פינת אדן החלון בסלון יש כמה פסלונים קטנים שמתגודדים יחד: גמד גינה מאנגליה מסתודד עם שתי ציפורים סיניות, פרה מהודו ושני טווסים. אני ממציאה להם סיפורים.
איך זה כשמשוררת סוערת ויצרית כמוך הופכת להיות סבתא?
"זאת חוויה יוצאת מן הכלל. אני בן אדם של מילים, ובכל מה שקשור לזה יש לי דמעות ולא מילים. אני נאלמת דום וחושבת: כל הכבוד לאלוהים שמאפשר לחזור לחוויה הזאת מקומה שנייה." כניסת הנכדים למשפחה תחייב, ככל הנראה, שינוי נוסף בבית. "אני חושבת להפוך את חדר הילדים של אורי לחדר משחקים לנכדים," מגלה משעול, "אבל ספרים לילדים אני לא חושבת שאכתוב."
כשאת מחליטה על שינוי, קל לך לזרוק?
"ממש לא, אני זורקת כל הזמן כדי לאפשר זרימה, אפילו ספרים שלא אקרא יותר בחיים. גיורא אוסף את כל כלי הנחושת האלה. הוא ישראלי שורשי כזה. אני הבאתי את הפורצלנים מהבית הגלותי של אמי".
בפרק בספר שעל שמו נקרא הספר כולו, "ביקור בית," מאפשר בפעם הראשונה הצצה לבית הזה, למנהגים שלו, לשפה שלו, לזיכרונות השואה שבצלם גדלת.
"הספר הזה שונה מכל הספרים האחרים שלי. יש בו חמישה שערים, ובשער המרכזי, 'ביקור בית,' שמעלה את האסוציאציה הטיפולית של ביקור רופא, אני עוסקת בפעם הראשונה ככותבת בילדות שלי בשנות ה־50 כבת יחידה לניצולי שואה בגדרה. לא מזמן קראתי מחקר של ד"ר מירי ורון שעוסק בזיכרון. היא כותבת שאחרי גיל ,60 ששם אני נמצאת, אנשים מתחילים להתעסק בזיכרון מתוך פרספקטיבה שמאפשרת להסתכל על הילדות באופן בשל. זיכרון זה דבר משתנה ולא מדויק, והוא כמו מחרוזת חרוזים מגובשים שנוצרו מתמונות ומסיפורים שאנשים סיפרו על התמונות."
"תמיד. מאז ומעולם. הספר שלי, 'נרות נץ החלב,' ששמו השני הוא 'פרידה מהורים,' ממש הפך לספר שאנשים קונים בזמן שבעה. אבל בספר הנוכחי הנגיעה במוות עמוקה ורחבה יותר. כי אני רואה את זה יותר סביבי בסביבה שמשתנה, אם זה כשמדובר בטבע - בחיות בר ובעצים, בשקיעה, או בשיר שמוקדש לנעמי סמילנסקי, רעייתו של ס. יזהר שהלך לעולמו, בשיר על זקן במחלקה לפלסטיקה. אנחנו גם חיים במקום שהמוות שורה עליו. זה לא שאני חיה בטוסקנה ורק חושבת איזה תאנים אוכל היום. כשאני מדברת בסין על שיר שכתבתי על שאהידה מחופשת לאישה בהיריון שמתפוצצת בשוק מחנה יהודה, זה מעורר המון עניין. אנחנו חיים במציאות הקללה הסינית שמאחלת 'הלוואי שתחיו בזמנים מעניינים,' במובן שאם יש אקשן יש על מה לכתוב."
הספר מסתיים בשיר "תנוחת המת," שבו את עוסקת בהאדרת הרפיון המוחלט. נדמה שמדובר במשאלה ממש.
"יש הרבה פעמים משאלה כזאת סמויה: להיות מחוץ לעולם, במצב של ויתור מוחלט - משאלה שמלווה אותי הרבה שנים, גם כשהייתי צעירה. תמיד חשבתי 'הלוואי שאהיה זקנה ואשב על המדרגות עם החתולים ולא יהיה לי אכפת מכלום."'
השגרה היומיומית שלך רחוקה מזה.
"אין שגרה קבועה וסדר היום שלי די משתנה. יש ימים שאני מלמדת ב'עלמא' וימים שלא. אני משתדלת ללכת לבריכה כמה פעמים בשבוע, בדרך כלל אחרי שאני כותבת, כדי לטבול את הראש במים. אבל הטקסים הקבועים הם דבר ראשון בבוקר קפה, סיגריה ומחברת ליד שולחן האוכל. חזרתי עכשיו לעשן אחרי שהפסקתי לתקופה מסוימת. גיליתי שהשירים יוצאים פחות טוב בלי סיגריה. הטקס השני של הבוקר הוא לחזור למיטה אחרי שכתבתי כמה מילים. אפילו רק שתיים. למצוא שתי מילים טובות על הבוקר זה כבר טוב. אני חייבת לחזור לנמנם כדי לעשות מן 'ריסטרט' כזה. כמו הפרדה בין קודש לחול. עכשיו אני לא כותבת. חצי שנה אחרי שאני מוציאה ספר אני לא יכולה לחשוב על זה.
"למרות שהבוקר למשל התעוררתי עם המחשבה על המלה 'נפטרתי.' חשבתי על זה שאף אחד עוד לא השתמש במילה הזאת. אף אחד לא מטה את הפועל הזה בגוף ראשון. אני לא יודעת לאן זה ילך. אבל זה מיד לוקח אותי לחשוב על כל המילים הנרדפות: מת, התפגר, נפטר, הלך לעולמו, נאסף לעולמו, נסתם עליו הגולל, הסתלק מן העולם. את זה, למשל, אומרים על מישהו עצבני."
בשאר חלקי היום את וגיורא נפגשים באופן קבוע? יש ארוחות קבועות?
"בבוקר אנחנו כמעט לא נפגשים, כי אני כותבת ואני לא קומוניקטיבית. בדרך כלל אנחנו נפגשים אחרי צהריים. אין לנו סדר יום קבוע. אני בפנים והוא בחוץ, במטעים, בניהול המשק. ארוחה קבועה יש אחת - בשבת, כשהילדים באים לבקר."
יש לכם הווי של חברות וחברים מהמושב שבאים לשיחות סלון?
"אני לא מארחת הרבה, כי אין לי חברים בכלל במושב. אפשר להגיד שאני די מתבדלת, אבל לא באופן מכוון. לא מוצאת פה עניין. אני לא הולכת נניח למסיבות פורים של המושב או דברים כאלה. אני כן מבקרת בבריכה, באה, שוחה והולכת. עם חברים אני נפגשת בתל אביב, בבתי קפה שקרובים ל'עלמא.' אבל דווקא החודש עשינו מסיבה גדולה בחצר עם די־ג'יי, לכבוד הוצאת הספר, והזמנו 200 איש."
מה לא תכניסי הביתה?
"עציץ. מפחיד אותי כשמביאים לי עציץ. הם נובלים. אני לא משקה ולא מטפחת. אם מביאים עציץ אני שותלת בחוץ בגינה. שיסתדר. אם ישרוד - ישרוד. זה משהו דרוויניסטי כזה. כל שיחי הגרניום הענקיים שאת רואה בחצר זה עציצים לשעבר."
יש לך עוד תוכניות שיפוץ לעתיד?
"יש בחצר מכולה גדולה שאנחנו קוראים לה 'מבדד.' זה היה פעם הסטודיו שלי. יש לי תוכנית כזאת להפוך את ה'מבדד' לצימר סופרים. אנשים יוכלו לשכור אותו, ליצור שם וגם לקבל משוב מבעלת הבית. רעיון טוב, לא?"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
