עקרון הרטט: המוזיקליות של המפגש הבינאישי
קונסוננס הוא תופעה מוזיקלית שבה מתמזגים שני צלילים בעלי מרכיבים זהים. אמירה ארליך בודקת מה קורה כאשר התופעה מתרחשת בין שני אנשים העשויים מחומרים זהים, ומוצאת שלשם האיזון נחוץ גם דיסוננס
מוצרט הגדיר את המוסיקה כמשהו נעים לאוזן. צירופי צלילים מהסוג הזה, "הנעים לאוזן", נקראים בעגה המקצועית קונסוננס, בניגוד לצירופי צלילים היוצרים אי נעימות ומכונים דיסוננס. הבעיה בכל ההגדרות האלה היא בשימוש במילה כה סובייקטיבית כמו "נעים". הרי מה שנעים לי לא בהכרח נעים לך.
אבל עקרון הקונסוננס והדיסוננס מכיל בתוכו שתי עובדות קצת סותרות, ואולי הן משלימות זו את זו. הראשונה היא שקביעת הצירופים ה"נעימים" לעומת הבלתי נעימים, היא קביעה אקוסטית-מדעית המבוססת על עיקרון מתמטי-פיסיקלי, ולא על העדפה אישית זו או אחרת. השנייה מעידה כי לאורך ההיסטוריה של התרבות האנושית חלו שינויים בהעדפות האנושיות ובשימושים הנפוצים בצירופים מוזיקליים מסוימים לעומת אחרים.
מעניין שמבחינה אקוסטית מה שקובע את מידת ה"נעימות" שיש בצירוף של שני צלילים הוא, באופן מפושט מעט, מידת החפיפה שיש בין מרכיביהם. כלומר, כל צליל טבעי איננו באמת צליל בודד, כי אם אוסף מתובנַת של כמה גלי קול ושל כמה תדירויות, שביחד מרכיבים אותו. מידת ההתאמה בין שני צלילים נמדדת לפי הכמות והסדר של רכיבי הצליל המשותפים להם. לכן, קונסוננס הוא בעצם התופעה שבה שני צלילים מתמזגים זה עם זה בזכות החפיפה בין המרכיבים הזהים שהם מכילים.
חוק התהודה – החוק האקוסטי הנוגע למיזוגם, המלא או החלקי, של שני צלילים המושמעים בו-זמנית, מדבר על שילוחה של תדירות קול מסוימת לאוויר, הגורם להפעלת אותן תדירויות בכל מקום שהן מצויות בו: אם, למשל, תיכנסו לחנות כלי נגינה ותפרטו לתומכם על מיתר סול באחת הגיטרות, אז ירטטו וישמיעו צליל קלוש גם מיתרי סול בכינורות ובצ'לואים הסמוכים, אם הם מכוונים היטב ותנאי הסביבה מאפשרים זאת.
גם אנחנו, בני האדם, נוטים להתמזג עם אנשים המכילים מרכיבים זהים לחומרים שאנחנו עצמנו עשויים מהם. באופן פרדוקסלי, מקומות החפיפה הללו לעתים צורמים לנו, ולפעמים באינטראקציה הבינאישית האנשים שהכי דומים לנו נוטים הכי לעצבן אותנו. לעתים, כשאנו לוקחים צעד אחד אחורה במצבים של מתיחות בינאישית, אנו מגלים שהמרכיב המעצבן באדם שמולנו מפריע לנו דווקא בגלל שהוא מזכיר ומשקף
תופעה הפוכה מתרחשת כאשר אנחנו מתאהבים. אז אנו מתמלאים פליאה, הערצה והוקרה לאדם שמולנו וכמהים להתמזג איתו גוף ונפש כאחד. לא תמיד אנו זוכרים שאפשרות המיזוג עם האחר קיימת רק כאשר קיימת חפיפה במרכיבים. בהתלהבות ובהיסחפות אחרי האחר יש מקום להזכיר לעצמנו שהיכולת שלנו להכיר, להוקיר ולאהוב מרכיבים של הזולת נובעת מקיומם של מרכיבים אלה בתוכֵנו אנו.
תובנה זו יש בה כדי לחזק את תודעת העצמי שלנו בתוך ההקשר של מיזוג עם האחר, וכך להוביל לקשר בריא יותר המבוסס על קיומן של שתי ישויות חזקות ולמנוע היסחפות לביטול עצמי מוגזם. כי זוגיות בריאה מתחילה בתחושת "אני" איתנה של כל אחד מהצדדים.
המודעות העצמית מאפשרת לכל אחד מבני הזוג להיות נוכח יותר במפגש. האני החזק משמש כלי יציב ומוצק מספיק כדי להחזיר הדים לאחר שעומד מולו. כאשר האדם הניצב מולי משמיע קול, האני היציב יכול להחזיר את הקול המושמע כהד – מחווה של הזדהות, אפילו של זהות, מבלי שהוא עצמו הולך לאיבוד.
כך, אותו "אני" יכול להכיל את האחר בלי שזה מטשטש את תחושת העצמי שלו. בהדהוד כזה, השניים ייצאו מחוזקים גם כזוג וגם כיחידים. אזורי החפיפה יתחזקו מהרטט שנשלח לעברם, וייהנו מחוויית השיתוף שבמיזוג, אך כל אחד מהצדדים גם יקבל חיזוק עצמאי פנימי בקיום הנפרד שלו בתוך עצמו.
בהרמוניה האנושית, כמו בהרמוניה המוסיקלית, אי אפשר להתקיים על הקונסוננסים לבדם. אפילו מוצרט, שהתעקש על הנעימות, הבין שכוחו של הקונסוננס גדל דווקא כאשר הוא ניצב לצדו של הדיסוננס. בהתפתחות הטבעית של המוסיקה הרב-קולית ניכרת היפתחות הדרגתית לקונסוננסים הפחות מושלמים: אלו שאזורי החפיפה בהם חלקיים ולא מלאים.
בראשית המאה העשרים, כשהתפרקה השפה המוסיקלית הטונלית, חלה הקצנה שהתבטאה בהעדפה מוחלטת דווקא של הדיסוננס. חוסר הקומוניקטיביות של המוסיקה האמנותית המודרנית, המוסיקה המושתתת על ההעדפה לדיסוננס, מלמד משהו על סכנת הניכור שבהקצנה ועל בעיות התקשורת המאפיינות את העידן המודרני.
כמו בכל דבר בחיים, האיזון הוא ההופך את הקיום למשמעותי ונכון. גם הדיסוננס מאבד מערכו כאשר הוא ניצב לבדו, בלי שום קונסוננס באופק. אינטראקציה אנושית פורה מחייבת אי אלו אזורי חפיפה, אך מתעשרת מקיומם זה לצד זה של מרכיבים זהים ומרכיבים נבדלים. כך שה"נעימות" האמיתית נוצרת כאשר אנו נעים בין השווה לשונה – מהדהדים זה את זה, וגם מחדשים זה לזה ומרחיבים זה את זה. גלים גלים באוקיינוס הצלילי והאנושי של היקום.
לבלוג של אמירה ארליך
נא להמתין לטעינת התגובות
