אמנות הגעגוע: מתי בפעם האחרונה יצאתם לחופשה אמיתית?
היכן שאתה נמצא אתה עומד ומתגעגע למקום אחר: בבית אתה רוצה מרחק, ומרחוק אתה רוצה בית. אמירה ארליך על הכרוניקה של הבלתי נמנעת של הבריחה מהשגרה
צילום: sxc
היציאה לחופשה נועדה בין היתר לעורר בנו את הגעגוע לבית. לשגרה. לאנשים שהשארנו מאחור. כמובן שלא על כך אנחנו חושבים כשאנחנו יוצאים לדרך ואורזים את משפחתנו בהרכב זוגי או מלא ונכנסים למכונית, שכן אנחנו נוסעים להיפגש עם עצמנו ועם אהובינו מחוץ להקשר הרגיל, ולהיחשף לצדדים נשכחים ומוזנחים בנו ובהם. ובכל זאת, יותר מכל גילוי בדרך, יש חדוות גילוי ברגע השיבה הביתה. רק אז אנחנו מבינים ששווה היה לצאת – לא משנה לאן - ולו רק כדי להרגיש את השמחה שבמפגש המחודש עם המוכר.
בימי שגרה אנחנו מרבים לקטר על הקיים ולפנטז על בטלה ועל מקומות רחוקים. עול היומיום מעורר בנו געגועים למרחבי חלל וזמן פתוחים יותר. ואז, כאשר מגיע החופש, אנחנו רצים קדימה – כל אחד כיאה לכיסו – לתפוס בידיים את מה שהתגעגענו אליו כל כך. בדרך להגשמת מושא הגעגוע הנחשק אורבים לנו אויבים. עבור חלקנו זוהי האובססיביות של תכנון-היתר. עבור אחרים זוהי מריחת הזמן שגורם היעדר התכנון. עוד אורב לנו הצמד הבלתי-נפרד, ציפייה ואכזבה. וישנם תנאי השטח, והאינטנסיביות של השהות המשותפת, ושאר מרעין בישין. העימות עם אויבים כגון אלה יכול להפוך את החופשה למתישה אפילו יותר מהשגרה.
אולי יש מקום לקלף כמה שכבות ולהודות שהדבר שאנחנו כמהים לו קל להשגה הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. ראשיתה של הכרה זו היא בהבנה שמושא הגעגוע עמוק יותר משאנחנו סבורים. ובאופן פרדוקסלי ומקסים, ככל שהאמת עמוקה יותר היא בעצם מובנית יותר בתוכנו, ולכן קרובה ונגישה יותר.
שיר ישן ונפלא יש - משירי היסוד של אמנות הגעגוע - וגם הוא מתחיל בגעגוע למקום רחוק. שמו הפשטני, הארוך והבלתי מתחנחן הוא חלק מקסמו. השיר נקרא "האם אתה יודע מה זה להתגעגע לניו אורלינס?" והוא פורש במלודיה מתוקה מדבש מפרט מדוקדק של געגועים לפרטים הקטנים של חיי אותה עיר קסומה. לא לגמרי ברור אם הדובר בשיר מתייחס לניו אורלינס כאל בית שנעזב או כאל מקום אהוב שביקר בו, והיופי הוא שזה ממש לא משנה. געגוע הוא געגוע. יסודו בפרטים הקטנים היוצרים את המכלול. ריחות הפריחה, ציוץ הציפורים, פכפוך המים ושירי האנשים, כל אלו חיים בלבו של האדם המתגעגע ומושכים אותו לחזור. ככל שהוא נעדר הגעגוע גובר, וכך גם המשיכה. כמו לומר, היכן שאתה נמצא אתה עומד ומתגעגע למקום אחר: בבית אתה רוצה מרחק, ומרחוק אתה רוצה בית.
אבל בבית האחרון של השיר הדובר מגלה משהו על תהליך קילוף השכבות שהצעתי לעיל. "האם אתה יודע מה פירוש להתגעגע לניו אורלינס", הוא שואל, "כאשר שם השארת את לבך?". בהמשך הוא אף מודה שגעגועיו העצומים לעיירה מתגמדים לעומת געגועיו לאהובתו שהשאיר שם. כך שניו אורלינס מתגלה ככלי או כרקע, ואילו העיקר הוא מה שהעיר מכילה: את לבו של הדובר, בדמות אהובתו, וגם, באופן מופשט יותר, את כוח האהבה של האדם ואת חיותו.
זהו שורש הגעגוע
בעומס של שגרת סידור הבית, הדחת הכלים ושטיפת הרצפה, לפעמים אנחנו שוכחים איפה בדיוק הנחנו את לבנו. אנחנו מרגישים צורך לצאת מתוך עצמנו ולברוח למקום רחוק בתקווה ששם נמצא את החיוּת של הלב. יש שאף מרגישים שימצאו אותה דווקא בקצוות: במסע ריגושים אינטנסיבי, או בחופשה של בטלה מוחלטת. לא משנה לאיזה כיוון ובאיזה מידה בחרנו לברוח: הבריחה עצמה יכולה להביא תועלת. אך אל נא נהיה מופתעים כל כך אם פתאום נגלה, ממש כמו דורותי ב'הקוסם מארץ עוץ', שמה שהרחקנו כל כך כדי לחפש נמצא בעצם בחצר האחורית של הבית.
אם נקלף את השכבות ונמקד את שורש הגעגוע נוכל לתכנן יותר טוב את הגיחה אל מחוץ לשגרה ולכוון אותה אל חוויית הגילוי או הרענון
שאנחנו צריכים. אם נבחר לעשות זאת, ייתכן שנחסוך לעצמנו הרבה זמן, כסף, תסכול ואכזבה. נוכל לצאת לחופשה כמו אל הרפתקה מרתקת בלי ציפיות מוגזמות ובלי מאמצים מיותרים. לחבק את הפרטים הקטנים של היציאה המשותפת מהבית, ליהנות באופן פעיל ומלא מהשהות עצמה ולא רק מהגירויים, מהדרך ולא רק מהיעדים, ולהפנים שהדרך היא היעד המרכזי: הדרך החוצה, ויותר מכך, הדרך חזור.
כך יגדל הסיכוי שנחזור לשגרת חיינו בכוחות מחודשים, ואולי אף נגלה את הלב והחיות החיים וקיימים בשגרת חיינו ונדע לטפח אותם. ואולי אף נצליח למשוך את מרחבי החופשה אל תוך גדרי היומיום.
"כשיש לאדם לב אין שייך אצלו המקום כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא נ"ו)
לבלוג של אמירה ארליך
נא להמתין לטעינת התגובות
