חנוכה למתקדמים
אביתר בנאי רואה את האור, מבוגרים שפוחדים מהחושך, גלי אור שעולים ויורדים וצדיקים שמסתכלים בשחור של העיניים. אמירה ארליך לא מגרשת את החושך
הרבה ילדים מפחדים קצת מהחושך, ומנורת הלילה הזעירה המפזרת טיפה רכה של אור היא בשבילם מעוז של ביטחון, שמחה ונחת. בתי בת הארבע נוהגת לבקש ממני להדליק את החושך כשהיא הולכת לישון. וזאת הרי משימה הרבה יותר קשה. כי לכאורה חושך אמיתי יידלק רק במקום שבו כובו כל מקורות האור, ואפילו הזעירים ביותר. מתוך החשכה יותר קל ליצור אור, אבל התהליך ההפוך קשה בהרבה.
גם מבוגרים לפעמים מפחדים מחושך. הנטייה הטבעית היא לרצות לטפטף טיפות של אור לתוך כל הסדקים האפלים העולים וצצים אצלנו ובסביבתנו. קשה לנו להישיר מבט אל המקומות החשוכים שבתוכנו ובקרבתנו, עד כדי שהתרגלנו להשאיר מנורות לילה בכל פינה כזו, או לכל הפחות לדאוג שם לאיזה נר דולק; לראות את חצי הכוס המלאה, או לפחות לראות שם משהו ולא לגשש בעיוורון האפלה.
אבל עבודה רוחנית מעמיקה מלמדת כי הישועה, פריצת הדרך, השלווה והנצח מקומם במרחב המצוי מאחורי עמק האפלה. ובתהליכי ריפוי והיפתחות שלב ההתאחדות מופיע בסופו של מסדרון חשוך ועיוור. האור הגדול באמת, אם תרצו, נולד דווקא מתוך החושך הכי מוחלט שיש. וכדי להגיע לשם אי אפשר לדלג על שלבים.
גם המדרש מלמד על כך: "אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור..." (מדש תנחומא). ציטוט חביב זה מצאתי בחוברת הדיסק "לילה כיום יאיר" של אביתר בנאי. הוא מופיע בקטן, מתחת למילותיו של אחד השירים של האלבום, אך מלמד הרבה על הלך המחשבה שבבסיס היצירה והיוצר, ועל מושגי האור והחושך בכלל.
הקביעה כי אין אתה רואה כי אם מתוך השחור שבעיניים מעניקה משמעות מדייקת יותר לפסוק מספר תהלים, שעל שמו נקרא האלבום כולו: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קל"ט). באופן פשוט אפשר לקרוא כאן את מוטיב גירוש החושך על ידי האור: תדליק מעט אור והחושך ייעלם. אבל דיוק בקריאה מלמד שהמטרה אינה גירוש הלילה לטובת היום, אלא להאיר אותו כפי שהיום מאיר. החושך לא נעלם פה, אלא מתחיל להאיר בעצמו. במצב כזה, האדם מתחיל לראות מתוך החושך ולא בתוך החושך.
מצבים של חושך הם מצבים של עומק. יש מפגשים והתרחשויות שיכולים להתקיים רק בלילה. ביטול הלילה וגירוש החושך שוללים רובד חיוני בקיומנו, כי מי שחי באור תמידי מפתח עיוורון לעוצמתו. יכול להיות שהאור שנולד מתוך החושך רק נדמה שהוא חזק יותר, בגלל ההנגדה למה שהיה לפניו: לוקח לעיניים רגע להסתגל, וברגע הראשון
אך המקורות היהודיים, ואולי גם עיצובו של חג החנוכה, מבקשים מאיתנו להרחיק צעד אחד מעבר לפיזי, ולהכיר בתכונה המטפיזית של הארת החושך. הגדולה נמצאת לא רק באור שאחרי, אלא ביכולת לראות את האור הפנימי ששוכן דווקא בתוך האפלה: "כחשיכה כאורה". מהבחינה הזאת, החושך הוא לא רק שלב בדרך אל ההארה אלא חלק בלתי נפרד מן ההארה עצמה. אחדות ניגודים שמולידה התאחדות רחבה יותר משני הקטבים.
שבוע אחד בשנה אנו מצווים לכבות את אורות החשמל, לחזור אל הנרות, אל הפתילים ואל השמן. אנו מדליקים אך מוזהרים ש"אין לנו רשות להשתמש בהן", כי אורות אלה דולקים בתוך החשכה וכל מהותן "לראותם בלבד" – לראות מתוכם את הארת האפלה. למעשה, אנו מצווים "להדליק את החושך" הרבה יותר מאשר לגרש אותו. כדי לעשות זאת אל לנו לקפוץ ישר לתוך האור. ניתן לעצמנו לשהות בחושך. לצלול פנימה, להסתכל בשחור, ליהנות מהעיוורון. לחבק את הפחד ולהרחיב את הסדקים. בהתרחבות כזאת נלמד לחיות, להתעורר ולהירדם בביטחון, בשמחה ובנחת גם בלי מנורת לילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם