איתן, מה שאתה כותב בענין ''שדות'' רגשיות שנוצרים בחלל בין שני אנשים מוכר ומקסים. אני אתייחס לדרך בהם אני מרגישה את החוויה שתארת. סליחה מראש אם לא קלעתי לדעתך. אני מתייחסת לתהליך יצירת השדות הללו לפעמים כסוג של הפיכת הבן אדם לתיבת תהודה. כשאני מפנה בעצמי מקום והופכת את עצמי לכלי, אני עומדת מול בן אדם ומכילה בתוכי את מה שהוא מוסר, ונותנת לצלילים שלו להדהד דרכי. לכאורה תהליך של ''ריקון עצמי'' והכלת האחר, ע''פ ההיגיון אמור להחליש את ה''אני'', אך הדבר המדהים הוא שזה לא ככה. כי מסתבר שאנו מסוגלים (רוצים ובוחרים) להכיל ולהדהד רק הדים של דברים שקיימים בתוך עצמינו אנו. לכך התכוונתי כשכתבתי על מיזוג הרמוני אנושי (על צד הרגשות החיוביים): כאשר אני משמש כלי לצלילים של האחר, אך צלילים אלו חופפים לצלילים שלי עצמי, אז ה''אני'' וה''אחר'' מתמזגים לאחד. זאת חוויה אינטימית מאד ומרגשת ומורגשת לפעמים באופן חזק ביותר. לפעמים לא משנה מה טיב הרגש המהדהד - ''חיובי'' או ''שלילי'', עצם השיתוף ויצרה משותפת של שדה או בועת רגש כזאת היא חוויה איכותית, מחזקת ומזככת כשלעצמה.