חגים, זה שמחה?
עניין לא פשוט, עונת החגים. היא מציפה כאבים השולחים אותנו אל הקצה, אבל דווקא בתוכם אפשר לשוט בתוך הרוחב העצום של הקיום האנושי. אמירה ארליך מתחברת למקור ריכוזי של כאב עולמי. או פרטי?
חבר קרוב שנסע רחוק נפרד ממני במילות חיזוק וניסח זאת דווקא דרך הידיים. "אני מחזק את ידייך", כתב לי בנימה של צוואה. מאז התחלתי לשים לב לתחושת נוכחות מוגברת בידיים שלי, שבאה והולכת. מדי פעם היא מלווה גם כאב מוזר באזור שורש האגודל השמאלית – כאב שמשום מה לא מרגיש לי לגמרי טבעי. לפעמים נדמה לי שהכאב הזה ביד הוא לא לגמרי שלי: אולי משהו שהוריש לי אותו חבר במילות פרידתו, או שהוא משדר לי שלא במודע מרחוק.
כאב לא מוסבר ברמה הנפשית, שלעתים מלווה גם בביטוי גופני-פיזי – הוא תופעה הפוקדת אנשים רגישים כמוני פה ושם במהלך החיים. עונת החגים היא עת רצון לפתיחת שערים בכלל, ושערי הכאב לא פעם מתעוררים דווקא אז, בזמן שבו אנו מצווים לשמוח. המודעים שבינינו מתעקשים להתחקות אחר הכאבים ולמצוא להם הסברים ותירוצים, לאו דווקא רציונליים.
בכלל, שמתי לב שיש לעתים עוצמות כאלו של כאב שאינן מתיישבות עם השכל הישר. גם לא עם השכל העקום. מין התחברות בכבל פנימי למקור ריכוזי של כאב עולמי או קוסמי. יכול להיות שהגעת לשם דרך תחושה אישית ופרטית זניחה אפילו משלך, או דרך איזה שידור חי מחבר לנפש, אך ברגע שאתה מתחבר זה כבר מעבר לעולם הפרטי שלך.
העוצמות הללו קשות לתיאור, קשות מנשוא ומאיימות בכל פעם מחדש להכריע אותי ולהשליכני לתהום שלא ברור איך יוצאים ממנה. אבל יש בהן גם צד חיובי: אותה תחושת התחברות למשהו גדול הרבה יותר מעצמך; אותה תחושת נזילות וזרימה בתוך שדה אנרגטי עצום וקוסמי. יש בכך חוויה מוחשית של התאחדות – חוויה שמורים רוחניים מזרמים שונים ואף מנוגדים מכירים ומגדירים כחוויית יסוד של הקיום המואר.
בניסוח מעט פשטני ניתן להצדיק את הפתגם העממי "צרת רבים חצי נחמה", ולומר שהשתתפות במאגר כאב עולמי יש בה כדי להמציא נחמה – לא בעובדה שאחרים, חוץ ממני, סובלים - אלא בעצם ההתמזגות שבשיתוף. לא פלא, אפוא, כי המלצתם הרווחת של אותם מורים רוחניים היא לא לפחד לצלול לתוך לבת הכאב כל אימת שהיא מתעוררת, כי שמה, לדבריהם, נמצא האלוהים.
האדם הוא יצור כואב מטבעו. מדהים
תראה, אומר רבי נחמן, כמה כבוד יש לך שזכית להיות אוזן קשבת לאלוהים בכבודו ובעצמו. תאר לעצמך שהאלוהים מרגיש קרוב אליך עד כדי שהוא משתף אותך בכאבו שלו. את תחושת הקִרבה הזו, ואת הכבוד הטמון בה, מציע לנו רבי נחמן ככלי לחיזוק ולחידוש הכוחות הדרושים לנו כדי לשמוח.
יש, עדיין, אנשים שעונת החגים עושה להם טוב נטו, ובאמת, ושמחתם טבעית. אבל אני מכירה לא מעט אנשים אחרים שההתחדשות, ההתכנסות, המנהגים והתפילות מעוררים אצלם קושי רב. תקופת החגים יש בה כדי לנער את האבק מכאבים ישנים וחדשים כאחד. אולי בגלל אימת הדין וחשבון הנפש שסוגרים לנו תקופה אחת ופותחים אחרת. אולי זה מוטיב הזיכרון שמעלה בנו געגוע עמוק שלא מרפה. אולי זה המתח הטבעי סביב האינטנסיביות האנושית-חברתית המעצבת את התקופה כרצופת מפגשים והתקהלויות. ואולי זאת הילת הקודש שעוטפת את ימי אלול ותשרי, המכונים "הימים הנוראים".
חשוב לזכור שימים אלו אינם באמת "נוראים" במובן המילולי-המודרני של המילה – מפחיד. נורא הוא כאן לשון יראה. אם תרצו, אלו הם "הימים הכבירים" ה-awesome days – ביטוי שבסלנג האמריקני העכשווי יש בו חן של התלהבות חיובית תמימה-משהו. אבל הכוונה האמיתית בתרגום שהצעתי היא לפליאה ולהתרגשות שיש בהן מן המורא, אבל גם מן ההתפעלות הילדותית: כמו ילד העומד פעור פה ופְעוּם לב אל מול מראה אגדי בלתי נתפס שחשב למצוא רק בחלומות.
כל דבר גדול יותר מאיתנו יכול עורר בנו התפעלות כזאת, עם או בלי נימה של פחד. גם כאב שהוא עצום עד בלתי נתפס הוא אפשרות לחוות את גבולות הרגש ולהציץ מעבר לקצה.
העבודה הפנימית האינטנסיבית של אלול-תשרי מגיעה לשיא ולסגירה בשמחת תורה, אחרי שבעה ימים של חג סוכות. מצוות החג החשובה ביותר של השבוע הסוגר הזה היא המצווה לשמוח: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". דווקא מתוך ההעמקה, האימה והקדושה של ראש השנה ויום הכיפורים אנו אמורים להגיע אל השמחה. אך הציווי כשלעצמו מלמד שהתהליך אינו מובטח. דרכה של תורה היא לא לצוות על דבר שהוא טבעי ובטוח. המצווה לשמוח מכריחה אותנו לעשות זאת גם אם זה לא קל וברור. והיא גם מורה לנו לאן אנו אמורים להגיע מכל התהליך.
אולי בגלל זה יושבים בסוכה, בחוץ. כמו לומר: עכשיו אחרי חודשיים של הסתכלות פנימה, צאו מתוך עצמכם. צאו למרחבים. בנו לעצמם סוכה משלכם בתוך המרחב הפתוח, ומתוך הסוכה הפרטית שלכם התמזגו עם העולם שסביב. כי בחוויה אישית של משהו שהוא מעבר לעצמנו נוכל להתחזק ולהודות אפילו על הכאבים אשר הביאו אותנו אל הקצה, מעבר לקצה, ולתוך הרוחב העצום של הקיום האנושי והאלוהי כאחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
