המוות יפה לבריאות
מות אחותה של קנדיס או'דנבר הדגים כמה מן הדברים היפים שיכולה להיות להם זיקה לרגע המוות: הקלה, שלווה ובהירות מוחלטת. המוות כאושר גדול
איזו תופעה בחיינו יכולה להיות יותר תובענית יותר מהמוות? הרי המוות הוא בלתי נמנע ואין אדם שלא מושפע ממנו. דילמה בסיסית של בני האדם היא שבמהלך כל חיינו אנו יודעים שאנו עומדים למות. ההכרה בדילמה האוניברסלית הזאת מאפשרת לנו לפתח רגישות וחמלה כלפי עצמנו וכלפי הזולת, מכיוון שאנו יודעים שבסופו של דבר כולם ימותו - לא רק אנחנו.
עם זאת, עלינו לדעת בדרך עמוקה שלידה, חיים ומוות הם השתקפויות טהורות של מצב בסיסי יותר. כאשר אנו מתוודעים למציאות שלפיה לכל התופעות, כולל מוות, מעולם לא היה טבע עצמאי - אנו מוכנים לקראת המוות ולא נהיה כל כך מוטרדים ממנו כאשר הוא מגיע. כך, המוות יכול להיות רגע נינוח וחסר דאגה, שלם וזהה לכל רגע אחר.
הסתמכות על החוויה הישירה של מודעות לכל נקודת מבט במהלך חיינו היא הכנה לנקודת המבט הסופית – מוות. "נקודת מבט" בהקשר זה היא כל מה שמופיע בחיינו: כל מחשבה, רגש, תחושה או חוויה. באמצעות שימור כוחם של רגעים קצרים אלו של מודעות, החוזרים ונשנים פעמים רבות מבלי לנסות לתקנם, נהפכות כל החוויות לתרגול לקראת החוויה המוחלטת הזאת. אך אם לא נדע שמוות הוא פשוט חלק מתהליך החיים, ייתכן שנהיה ממש מבוהלים ומבולבלים כאשר הוא יופיע.
כאשר אנו כועסים על כך שאנו עומדים למות ואז מפתחים את הכעס הזה, אנו מנסים לאחוז בחיים. במידה שאנו נמנעים מהמוות ומכל הרגשות הנלווים אליו, אנו בהחלט אומללים. במידה שאיננו מתוודעים אל אותה מודעות, כאשר אנו עומדים למות ייתכן שניבהל ונאחז בנקודת המבט של חיים ושל הרצון לחיות, כך שנאחז נואשות בחיים במקום לראות שאנו על סף המפגש עם נקודת המבט האחרונה שאי פעם תהיה לנו – המוות.
אם, לעומת זאת, במהלך חיינו נצבור ביטחון במודעות המיידית, כאשר היא תהיה נוכחת בצורה יפה וברורה כל כך בעת המוות, נדע כיצד לנוח בשלווה כמודעות זו.
לפני מספר שנים אחותי הצעירה והאהובה נפטרה ממחלת הסרטן. הרופאים שלה אמרו לה שנותרו לה רק חודשיים נוספים לחיות, והיא בישרה לכל המשפחה על האבחנה. כאשר בני משפחה מקבלים חדשות כאלו, כל אחד מהם מגיב אחרת. בדרכים מסוימות, החדשות יכולות לגרום להם להסתכל יותר לעומק על מי שהם, או לפחות על מי שהם מחשיבים את עצמם ואת בן המשפחה העומד למות. זה קרה לבני משפחתי וגם לאחותי.
למרבה המזל, תרגול המנוחה של אחותי היה משהו שהיא יכלה להסתמך עליו שיתמוך בה בהכנות לקראת מותה. היא באמת השלימה עם העובדה שהיה זה סוף חייה ושהיא עומדת למות. כאשר היה ברור שזמנה הגיע, היא קראה לכולנו לבוא ולהיות יחד עמה. כאשר היא נפטרה, נאספנו סביב מיטתה.
אני אחזתי בידה וכאשר היא נשמה את הנשימה האחרונה שלה, יכולתי להרגיש את פעימת הלב האחרונה שלה. היא סבלה בשקט, אך יחד עם הסבל הייתה בה תחושת הקלה עצומה ושלווה עמוקה.
עם נשימתה האחרונה לבשו פניה את החיוך הנפלא ביותר שאי פעם ראיתי בחיי. היא חייכה כאילו
כאשר אנו מתים, אם לפני כן הכרנו במציאות של מה שאנחנו, אנו פשוט מחליקים ללא מאמץ לתוך מצב זה של בהירות מוחלטת. בהירות זו הייתה כל כך ברורה לה מכיוון שהיא יכלה לקבל את מותה בדרך מלאת חן, משום שתרגלה צבירת ביטחון במודעות. היא הייתה מוכנה היטב, ולכן מותה הביא עמו הקלה מלאה ופוגג את כל נקודות המבט, כולל אלה שהיו לה בנוגע למוות.
לפשטות וליופי של מותה היה כוח עצום והם השפיעו על המשפחה כולה בצורה נפלאה. הדרך בה היא מתה היתה למעשה סוג של תקשורת אוהבת והיתה לה השפעה חשובה ומתמדת על כל אחד מאיתנו. התוצאה הייתה שכל נקודות המבט שהיו לנו לגבי בני המשפחה האחרים – השיפוטיות והדעות שהיו לנו האחד לגבי השני ולגבי הזהות שייחסנו זה לזה על בסיס סיפורי העבר שלנו – כולן התפוגגו.
לעיתים, אנו נוטים לייחס לאנשים את זהות העבר שלהם, ואנו ממשיכים לנסות ולהגדיר אותם בהתאם לכך. כדי שנרגיש יותר בנוח, אנו צריכים לשרטט את דמותם בדרך שתקל עלינו את התיוג שלהם, אך זה מונע מאיתנו לראות אותם כפי שהם באמת. כאשר אחותי נפטרה, התרגשנו בצורה כל כך עמוקה מכך שהיינו עדים למותה, עד כדי שכל השיפוטיות נמחקה אצל כל אחד מאיתנו. המתחים, הדפוסים השליליים, הוויכוחים והניתוחים הלא מודעים והגלויים התפוגגו, ומערכות היחסים בינינו התעלו לרמה חדשה.
כאשר אנו מדברים על חשיבותו של המוות חיוני שנבין שהוא משהו שאנו יכולים וצריכים להתוודע אליו עוד לפני שנמות. אחותי למדה להכיר את עצמה לעומק בעקבות תרגול המנוחה שלה. אנו מתוודעים לעצמנו דרך תרגול דומה מאוד, שהוא צבירת ביטחון במודעות. אנו מתוודעים יותר ויותר לזהות האמיתית שלנו – התנאי המושלם ביסודו, שהוא הטבע של הכול. המודעות הזו היא הבסיס והמהות של כל החוויות, הרגשות, המחשבות ונקודות המבט שלנו, כולל נקודות המבט שלנו בנוגע למוות.
כאשר אנו צוברים ביטחון במודעות, אין לנו ממה לפחד; אפילו מחלה סופנית לא תרתיע אותנו. אנו מסוגלים להיות חסרי עכבות ולא חשוב מהו המצב. צבירת ביטחון גובר במודעות תוביל אותנו דרך כל הפגישות עם הרופא, כל הדאגות לגבי השינויים שיחולו בחיינו בעקבות מחלה והזדקנות וכל החששות מהמוות.
גישתנו אל המוות מעניקה לנו חופש בחיינו - או היעדר חופש. אם אנו מחזיקים ברעיון שהמוות הוא הסוף שלנו, נתייחס אליו כאל אויב והוא יהיה משהו שנפחד ממנו פחד מוות. לא נרצה שהוא יקרה, מכיוון שאנו חושבים שמשמעותו היא הסוף; אך לחשוב על המוות כעל סוף היא רק הנחה לגבי האופן שבו הדברים מתנהלים. בעת המוות, רק נקודות המבט הן אלה שמשתנות. אין שום שינוי אחר.
אם אנחנו רוצים לדעת איך זה למות, אנו רק צריכים ללכת לישון בלילה. כאשר אנו שוכבים לישון, המסגרות התפיסתיות שלנו משתנות ממשהו שבמצב ערות נדמה כבר שליטה - למשהו שבמצב חלימה הוא אשלייתי וכל מיני תמונות מתחילות להופיע בו.
באופן דומה, כאשר אנו מתים, האחיזה משתחררת ואיננו יכולים עוד להמשיך ולשלוט בכל החוויות שלנו באף דרך מסודרת. אם במהלך חיינו היה לנו תרגול מסוים שלא ניסינו לסדר בעזרתו את התצוגה של המחשבות, הרגשות והחוויות, אז כאשר נמות לא נרתע מאי-הסדר שייתכן שנחווה.
הקורס "מודעות יומיומית: שתיים עשרה החקירות" יערך בתל אביב בחודש יולי. מפגשים של ה- Great Freedom נערכים בכל יום שלישי בת"א. לצפייה בשיחות של קנדיס או'דנבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
