אני לא כל כך מסכים עם התפיסה הזאת שהתרגול במודעות היה זה שהביא לאחותה את השלווה ועזר לה לסיים את חייה בצורה יפה כל כך.. יש הרבה אנשים שחוו רגעים אחרונים מקסימים בזכות חוויות כמעט מוות או פשוט כי למדו להעריך את חייהם ולהביט אחורה בקבלה וסיפוק מלאים.. אי אפשר לדחוף לכל מקום את עניין המודעות וההתמקדות בהווה... יש רגעים שיש לחוות פשוט כי שהם ופשוט כי שאנחנו!

כל אחד מוצא את הנחמה והאושר שלו במקום אחר.. לכל אחד ואחת יש את הדרך שלו/שלה להגיע לשלווה פנימית. יש אנשים שימותו בשלווה כשיהיו לצד אנשים שאוהבים אותנו ואינם מפחדים מפני המוות.. יש אנשים שימותו בשלווה משום שיש להם אמון מוחלט באלוהים ואמונה בעולם הבא.. אנשים שיודעים מי הם באמת- שהם נשמות נצחיות שרק חוזרות הביתה..

חבל להתעלם מהעובדה (כן, כן.. עובדה!) שאכן יש עולם הבא וקיום אמיתי אחרי המוות של הגוף. משום שאנו נשמות, לא נולדנו בעולם הזה לכן גם איננו מסוגלים למות. ביתנו תמיד היה ויהיה בעולם הנשמות- העולם "הבא" שבעצם היה לפני שהגענו לכדור הארץ..

אני חושב שהגיע הזמן להפסיד לפחד מפני המוות- וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות אם תהייה הבנה מוחלטת של מי אנחנו באמת, מאיפה באנו ולאן נלך.. ושחרור של אלו שאוהבים אותנו שיאפשרו לנו ללכת בשמחה ובשלווה, ולא יגרמו לנו לפחד ולדאוג להם.. ישנו סיפור על תרבות ישנה באמריקה הדרומית בה בכו כשתינוק נולד כי הם השתפו בצערו, וכזקן נפטר, כולם שמחו ועשו לו מסיבת פרידה.. אני חושב שזה נפלאה! כי כאן יש הבנה ומודעות לגבי האמת- ואכפתיות כלפי הנשמה של אותו אדם ולא חשיבה אנוכית או התמקדות בפחדים ואשליות..

אנשים שחוו חוויות כמעט מוות- (מתו מוות קליני וחזרו לחיים לספר מה ראו..) לרוב מספרים על אור נפלא ואוהב, אושר ושלווה שהציפו אותם, אך חזרו משום שמשימתם עלי אדמות לא תמה.. והיה להם עוד מה ללמוד..

מי שרוצה לקרוא עוד על הנושא מוזמנ/ת בחום:
"העולם הבא, הנשמה, מטרת החיים וחוויות כמעט מוות...
http://www.tapuz.co.il/BLOG/ViewEntry.asp?EntryId=806058

המון אהבה!
גיל :-)

זה נשמע מופרך מדי.

אכן ניתן למות מרגע לרגע ולנוח במוות זה בטרם חיים שוב.חיים ומוות הם היינו הך כמו גאות ושפל.

לפני ששמעתי על התירגול של רגעים קצרים, פחד מוות היה מ-פ-ח-י-ד. בכל פעם שחשבתי על המוות שלי, מוות של הקרובים אלי או מוות בכלל בעולם. ישר ניסיתי לסלק את המחשבה וניסיתי להעיף את הרגש בכל מיני דרכים: הנחתי ידיים על הלב, התרכזתי בנשימה ובכפות הרגליים, ניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות או סתם שיניתי נושא... כל זה לא עזר באמת-ממש לא. אולי לרגע, אבל לא במובן המוחלט. היום אחרי שההכרה ביציבות המנטלית והרגשית הופכת למציאות יותר ויותר-פחד המוות עולה-והוא כבר לא מפחיד, הוא נשאר ונעלם באותה הבהירות. זה כל כך מדהים-ההקלה עצומה.

שייאו, אף פעם לא ראיתי את זה ככה, אבל עכשיו שאני חושבת על זה ככה, היא צודקת!
אני הולכת למות עכשיו על הכרית :-)