חיה על הקו: ביקור בית באוטובוס של טפת נבו
היא התמודדה עם גניבת בקר, ניתוק ממים וחשמל, פשיטת רגל ובעל חוזר בתשובה שברח מהארץ. עכשיו, כשהיא גרה בחוות בודדים בגלבוע בתוך אוטובוס משופץ עם בן זוג שצעיר ממנה ב־20 שנה, מספרת טפת נבו על החיים המטורפים שגבתה ממנה החלוציות
טפת נבו עם בן זוגה אלון (מימין) ובנה נדב צילום: אריק סולטן
כדי להגיע לחוות הבודדים בגלבוע מנווטים דרך חניון נורית, שבו אפשר לראות בסופי שבוע משפחות
יושבות לצד שולחנות קק"ל בעיצומו של פיקניק אביבי. אבל החווה של טפת נבו היא הדבר הכי רחוק מהגרעין הפמיליארי המקובל, וגם מרוב צורות ההתיישבות בישראל.
את מיקומה של החווה מציין שלט מאולתר עם הכיתוב "טפת על הר הגלבוע." אחרי השלט מתפתל לו שביל עפר, המגיע לבית יפהפה שבנתה טפת במו ידיה. היום גרים בבית שני הצעירים מארבעת ילדיה, נדב, ,23 ואיתמר, חייל בן 19 המגיע לבית בסופי שבוע. אבל טפת עצמה בחרה בגיל 51 להתגורר קרוב לבית, אבל לא ממש בתוכו: יחד עם בן זוגה אלון, הצעיר ממנה ב־21 שנה, היא מבלה את ימיה באוטובוס צהוב משופץ.
סיפורה של התיישבות היחידים בארץ הולך יד ביד עם הצורך המתמשך של המדינה להגן על גבולותיה, לא רק מפני אויבים ומחבלים, אלא גם מפני גנבים והשתלטות עוינת על קרקעות. טפת וחיים, בעלה לשעבר, שלמדו יחד כנערים בבית הספר החקלאי "כנות" והתחנכו שם על ברכי הציונות החקלאית, המשיכו כמו כל בוגרי בית הספר לשירות צבאי בנח"ל. רעיון ההתיישבות החקלאית ליווה אותם מגיל צעיר, והגיע למימושו בסוף שנות ה־,70 כשאזור הגלבוע הסמוך לקו הירוק סבל מחדירות רבות של פלסטינים. "הם היו גונבים בקר, נכנסים לשטחים החקלאיים ולמחסנים ובוזזים אותם," נזכרת טפת. "למדינה היה חשוב להושיב משפחה בצדו המערבי של הגלבוע, שתהיה נוכחות בקו הגבול - אז התייצבנו."
טפת וחיים עלו על הקרקע בשנת ,'79 עזבו את העבודה המסודרת במרכז, כשחלקה הארי של הארץ כבר היה מבוסס בצורת התיישבות עירונית. הזוג לקח איתו טרקטור, עדר של 80 כבשים ואוטובוס, שבו התגוררו עם הבן הבכור שגיא, שהיה אז בן שנה ותשעה חודשים, והבת ענבר, תינוקת בת ימים ספורים בלבד. במהרה גילו שלמעשה עברו לא רק מסע גיאוגרפי, אלא גם מעין מסע בזמן: שלוש שנים חיו על ההר, ללא מים זורמים או חשמל. "אני לא יודעת איך עשיתי את זה," מודה טפת, "זה נראה לי טירוף לגדל ככה ילדים. אבל אז, ברוח החלוציות, זה גם נראה לי מאוד טבעי."
אחרי שבע שנים של הליכה יד ביד עם החזון הציוני, היא נטשה את האוטובוס לטובת צריף, והחיים הפכו לשגרה חקלאית - שהייתה אומנם מבודדת, אבל גרמה להם אושר. "הבדידות לא כל כך מורגשת כשנמצאים בעשייה," מסבירה טפת, "יש בדידות פיזית, אבל לא רוחנית."
כאן גרים בשיפוצים
נראה היה שלאט ובהתמדה זוג הנחלאים עולה על דרך המלך, אבל התמשכותה של האינתיפאדה הראשונה הזיקה לחקלאים, ובעיקר לבעלי הכבשים בארץ, שרוב הפרנסה שלהם הגיע ממכירתם לתושבי השטחים. ב־,'92 חמש שנים מפרוץ האינתיפאדה, הגיעו טפת וחיים לקצה הדרך. "כבר לא היה למי למכור בשר כבש. כל החסכונות שלנו הלכו כדי שלא נשחט את הכבשים, ואז הגיע חורף קשה מאוד, ובשבוע אחד מתו לנו 45 מהם. לא קיבלנו תמיכה מהמדינה ופשטנו את הרגל. זו הייתה המכה האחרונה וממנה לא קמנו יותר."
החלל המרכזי צילום: אריק סולטן
באופן בלתי צפוי נפלה דווקא בתקופה זו ההחלטה להרוס את הצריף ולבנות במקומו בית. היוזמה הייתה של חיים, שקיבל את ברכת הרב והחליט על הבנייה. "מאוד שמחתי, אבל הייתי נאיבית. סיכמנו שנעבור לגור בשכירות ביישוב סמוך, אני אעבוד ואחסוך כסף, ובמקביל אנהל את בניית הבית החדש - כל זה בזמן שחיים ילמד תורה."
ההסכם הלא פשוט הזה היה מקובל על טפת, אבל המציאות קיבלה אותו פחות:
משך חמש שנים עבדה בתחום הבניין עם נערים בסיכון - השכימה קום, הסיעה את הנערים ביחד עם שאר הפועלים לבניין וחזרה בזמן כדי להעיר את הילדים לבית הספר. במקביל החלה בניית היסודות של הבית החדש בשטח החווה, אך בתום חוזה השכירות נעלם חיים לארצות הברית עם כל החסכונות, והשאיר את טפת וארבעת ילדיה לבד.
בלית ברירה עברו טפת והילדים לגור בשלד הבית הלא גמור. "חזרתי לכאן שוב בלי חשמל ובלי מים, אפילו חלונות עוד לא היו והגג היה מכוסה ביריעת ניילון. מאחר שחיים לקח את כל הכסף איתו, הפכתי להיות מוגבלת באמצעים ונאלצתי להתמודד, בנוסף לפרנסת הילדים, גם עם תביעות כלכליות."
טפת הרגישה שהדבר היחיד שיוציא אותה מהמצב הקשה הוא דווקא עזרה לזולת, והיא הציעה לארגון "קו לחיים," שמסייע לילדים חולי סרטן, לארגן את חגיגות החנוכה שלו אצלה בבית. "רק בנתינה אני מרגישה שאני חיה," היא אומרת, "אני מקבלת מזה אנרגיה והמון אהבה, וזה היה קרש הצלה מבחינתי כדי לא להיכנס לדיכאון."
האוטו שלנו גדול וצהוב צילום: אריק סולטן
במשך חודש וחצי התגורר סאלם באוטובוס שבשטח החווה, כשהוא מסייע לטפת להרים אבן על אבן. הכניסה המרשימה לבית, הריצוף וחדר המבואה המקורה זכוכית - כולם פרי עבודתם המשותפת של השניים.
ולא חששת מנוכחות של גבר פלסטיני זר בשטח החווה?
"דאגתי מאוד, בייחוד כשהבת שלי הייתה דתייה, אבל ראיתי איך סאלם מתנהג ליד הילדים ועושה הכול מתוך כבוד. אחרי האירוע אמרתי לסאלם שאין לי איך לשלם לו, אבל הצעתי להפוך אותו לשותף עסקי: אני אהיה הפועלת שלו, אדאג לו לאישורי עבודה ואשיג לנו שיפוצים בארץ, והוא במקביל יסיים גם לבנות את הבית שלי. לשמחתי הרבה הוא הסכים."
ממחזרים בלית ברירה
בשמונה השנים הבאות עבדו סאלם וטפת כשותפים עסקיים. את חומרי הגלם לבית בגלבוע הביאו השניים ממזבלות, כשהם מסתפקים בשאריות פסולת בניין ממוחזרת - ולא משיקולים אקולוגיים.
גם את הריהוט בסלון בנו השותפים מארגזי עץ ישנים ששימשו את הצבא. בסלון של טפת קיבלו הארגזים הללו חיים חדשים והפכו לשולחן ולספות מרופדות.
המטבח שבנתה יחד עם סאלם הוא היום ללא ספק עורק החיים המרכזי של החווה. במטבח, הבנוי אף הוא מעץ בעבודת יד, טפת מבשלת דרך קבע לבני משפחתה ולמתנדבים שבאים לחיות ולעבוד איתם במשק. היא אף מלינה אותם בחדר השינה הפנוי שלה. סאלם לימד את טפת לא רק את יסודות הבנייה, אלא גם שפע של טכניקות אמנותיות, ומילא את הבית כולו באלמנטים קישוטיים בטכניקות שונות. בין השאר, למדה טפת לעשות אורנמנטיקה בשיש (עיצוב דמוי חציבה.(
כל מה שצריך צילום: אריק סולטן
אין ספק שבשמונה השנים שבהן חי בחווה הטביע סאלם את חותמו על הבית, לא רק בבנייתו, אלא גם ביצירת אמנות. על הקיר בכניסה תלויות עבודות ייחודיות שהכין סאלם מבוץ - מעין שחזור של מנורות שמן וחרסים אחרים שמצא באזור. "אני מאוד אוהבת את העבודות האלו," מודה טפת, "דווקא כי הן פרימיטיביות, רק אדם פשוט יכול להפיק מעצמו אמנות כזו."
בנוסף לשפע חפצי אמנות פרי יצירתה, מחזיקה טפת באוסף מרשים של ספרים, שהוא שילוב מעניין של ספרי ילדים וספרי קודש. "למרות הקשיים שהדת העבירה אותי, אני מאוד מחוברת לקדוש ברוך הוא. אמא שלי לימדה אותי שאפשר להיות נשוי באושר עם ילדים ועדיין להרגיש בדידות. יש שני דברים שאני צריכה לדאוג להם ביני לבין עצמי: הראשון הוא שיהיה לי מעניין לחיות עם עצמי, והשני זה להבין שהפרטנר האמיתי שלי בחיים הוא רק הקדוש ברוך הוא."
גם לאחר עזיבתו של סאלם המשיכה טפת לבנות את ביתה, תוך שהיא מתפרנסת מגידול בקר ומהשכרת שטח החווה לאירועים שונים. בהדרגה הפכה את המקלט שמתחת לבית ואת החדרים הצמודים אליו לצימר מפנק הפונה לנוף המהפנט של עמק יזרעאל. לאחרונה עברה טפת לגור עם אלון, בן זוגה הנוכחי, באותו אוטובוס ישן שבו החלה את דרכה. האוטובוס הפך למעשה לבסיס שסביבו בנה אלון את אחד החללים המקוריים והיפים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
לאחר שנים של מאבק הישרדות, האישה שכל חייה כיוונה לחיים יציבים בארץ חיה את החלום. "אני לא רואה את ההפרדה בין מניעים אישיים למניעים ציוניים," מסכמת טפת, "אני חיה את השבט שלי, והשבט שלי זה עם ישראל - הטבע, האנשים. הציונות היא האידיאולוגיה שאומרת שאין לנו מקום אחר, ואם את כבר חיה בארץ, את רוצה להעניק לה תכנים. המדינה היא כמו כוס - מה שאת מכניסה אליה, זה מה שיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
