ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אליען לזובסקי

סיוט דוט קום: נסיון כושל לקנות אופנה אונליין

פינטוז רגעי על נעליים זרק את אליען לזובסקי למסע שופינג באינטרנט, שהתחיל עם הרבה ציפיות ונגמר בערימת טפסים, בכי והוצאות מיותרות

"מה?! ", שלושה זוגות עיניים המומות ננעצות באיתי, שיושב בקצה החדר ונראה מאוד מרוצה מעצמו, כמו תמיד. "נו באמת", הוא נוחר בבוז ולוקח פאוזה קצרה כדי ליהנות מהמתח שמתפשט בחדר. "כל טמבל יודע שכשמזמינים באינטרנט פריט שעולה יותר מ-50 דולר דופקים אותך במכס". ובכן , לא הטמבלית שאני. ולפי הפרצופים המבולבלים שיושבים מולי בישיבת המערכת של סגנון - אפשר היה לצפות שהאנשים כאן יידעו משהו על הזמנות פריטי אופנה באינטרנט, אבל מתברר שלא - יש פה עוד שלושה טמבלים לפחות.

שעה אחר כך אני כבר בבית, מול האינטרנט, מחפשת בטירוף את הטלפון של שירות הלקוחות ב"סינדרלה שוז", שאתם יכולים גם לקרוא לו "האתר של הנבלות". ואולי דווקא הם לא הנבלות, אלא האנשים של "סטיב מאדן". אחרי הכול, אם הם לא היו מחליטים לייבא לארץ רק נעליים עד מידה 41, בכלל לא הייתי מסתבכת עם אתר האינטרנט הזה מלכתחילה. אבל היו לי עיניים גדולות, וכפות רגליים גדולות אפילו יותר, ובאחד הימים חלפתי ליד חלון הראווה של אחד מסניפיהם ונתקלתי בנעליים האדומות היפות ביותר שראיתי מעודי, וידעתי שאני חייבת אותן במידה 43. וזה הרגע שבו הכול הסתבך.

מביך ככל שזה יישמע, אף פעם לא הזמנתי מוצר מהאינטרנט. פרט לכך שאני קצת טכנופובית, הפעולה נראתה לי תמיד מאיימת. יותר מדי טפסים למלא, יותר מדי אלמוניות בין הקונה לרוכש, יותר מדי סיכויים שאני בכלל מוסרת את כרטיס האשראי שלי לטינאייג'ר מחוצ' קן שיבזבז את מעותיי הספורות על קולקציית בובות מין מתנפחות. אבל אי אפשר להתעלם מהקדמה לנצח, ובכל זאת, יש לי כמה צרכים אופנתיים שצריכים להתמלא. לכי תדעי, חשבתי, אולי זה לא כל כך מסובך. הרי לא סתם אומרים שכל ילד יכול לעשות את זה.

ואכן, הגלישה באמת התחילה טוב: פענחתי בזריזות את המידה האירופית שלי בגרסתה האמריקאית (בין 11 ל-11.5), בחרתי זוג שעורר בי שמחה מזוקקת ועלה 72 דולר. ואז, כמובן, התחיל הסיוט האמיתי. זה נפצח בבלון וירטואלי קטן ותמים שביקש ממני למלא את מספר כרטיס האשראי הבינלאומי - שכמובן אין לי. רבע שעה וחברה טובה שהשאילה לי את שלה אחר כך, עלה בלון אחר, שבישר בעליזות שהוא לא מקבל כרטיסי אשראי לא אמריקאיים.

45 דקות, טלפון לחבר אחר ו"אמריקן אקספרס" אחד אחר כך, עלה בלון נוסף, שתבע כתובת תקנית בארצות הברית. דרישה דבילית להפליא, שכן אם הייתה לי כזו, הייתי עוברת לגור בה וקונה את כל הנעליים שבעולם במקום לכלות את חיי הקצרים על הזמנת נעליים באתר המטופש הזה. שעתיים, טלפון טרנס אטלנטי לחברה בניו יורק וכתובת אחת אחר כך, אפילו את זה היה לי. חשק לנעליים חדשות, לעומת זאת, כבר לא היה לי. למעשה, רציתי ללכת יחפה עד סוף חיי.

ועכשיו אני על הקו, מתייבשת בהמתנה לשירות הלקוחות באתר של הנבלות כדי לבטל את ההזמנה ולהימנע מתשלום המכס, מאזינה למוזיקת קאנטרי דלוחה ותוהה כמה דמי ביטול הם גובים וכמה השיחה הזו עולה לי. אחרי רבע שעת המתנה עונה לי מריאן, לבבית כפנקייק שמנוני. "ורי סורי מאם", היא מדווחת באדיבות, "הנעליים כבר נשלחו". אבל אני לא רוצה אותן, אני כמעט בוכה. "אז תחזירי", היא עונה באדיבות, "כל מה שאת צריכה זה להיכנס לאתר שלנו ולמלא כמה טפסים. זה באמת מאוד פשוט. כל ילד יכול לעשות את זה ". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אליען לזובסקי

אין לה סטייל, אין לה אלוהים ואם זה לא מספיק, היא גם נועלת מידה 43. אליען לזובסקי קוראת תיגר על הפוזה של עולם האופנה ותוהה מתי מישהו יבחין שהמלך הוא עירום.

לכל הכתבות של אליען לזובסקי