כאן רוקדים: ביקור בביתם של רזיה ודוד גרשון
רקדניות הברונזה של רזיה גרשון מקבלות את פני הבאים לביתה, ומלוות אותם גם בתוכו. רקדנית ופסלת, כמעט בת שמונים, אבל בשבילה זאת רק ההתחלה. ביקור בית
ביתה של רזיה מלא רקדניות- רוקדות, קופצות, נחות. עוד בטרם נכנסים אליו, מקבל את פנינו פסל רקדנית גדול ממדים "הוא מיועד למשכן פרס לשלום,".מסבירה רזיה, "ועליי עוד להוסיף לה ענן ענק של יונים". הריקוד טבוע עמוק בחייה, וגם אל הפיסול הגיעה מעולם המחול והתנועה.
בגיל חמש התחילה ללמוד אצל גרטרוד קראוס ומיה ארבטובה, ובילדותה הייתה מתעמלת קרקע. כשבגרה למדה במכון וינגייט, לימדה בלט מודרני וקלאסי ואף הייתה תלמידתו של הג'ודוקא ד"ר משה פלדנקרייז, אבי השיטה הקרויה על שמו. ועם רקורד כזה, לא מפתיע שהיא נוזפת בי עם "ככה לא עומדים" ומדגימה עמידה זקופה למשעי.
רזיה היא ילידת תל אביב. הוריה, שעלו ארצה מליטא כילדים, הקפידו על אורח חיים דתי אך מודרני. הבית היה רוויזיוניסטי - שלושה מתוך חמשת הילדים שירתו בלח"י, ורזיה ביניהם. "רזיה" היה שם הקוד שבחרה לעצמה אז ונשאר עימה עד היום. "הייתי בת 12 וחצי ואמרתי שאני בת 16 וחצי. זו הסיבה שקיבלו אותי." בגיל 14 נאסרה במשטרת הצפון, אך הצליחה לברוח. "הייתי ספורטאית וקפצתי מהחלון. ידעתי לקפוץ כמו שצריך. הייתי קשרית של יצחק שמיר והייתי מאוד רצינית. כששאלו אותי 'את מוכנה למות,'? אמרתי
בכל תקופת הלח"י הייתי 'בהיריון' - מסתובבת עם נשק מוחבא בבטן." לא מפליא, אם כן, שחלק ניכר מעבודותיה מציג נשים הרות, כולן דקות גזרה וזקופות קומה. בהקשר זה היא מעידה כי עם כל אהבתה לאמנות, ילדיה ונכדיה הם החשובים לה ביותר. "אני ביחסים מצוינים עם ילדיי, עם בני בעז, שגר בסמוך אליי, ועם בתי נגה, המתגוררת באפריקה," היא מספרת. "אני מדברת איתם ועם ארבעת נכדיי כמה פעמים ביום, אבל לא נכנסת לוורידים."
מדי שישי נפגשת המשפחה לקבלת שבת, קידוש וארוחת ערב. "אני יודעת להכין אוכל מסורתי כמו בבית הוריי: דגים, גפילטע ועוף בפטריות, אך אוהבת יותר אוכל גורמה." גם הנכד עודד בן החמש מעדיף אוכל גורמה. "מאז שהוא יושב, שמתי לו תמיד סכו"ם כסף לילדים, וכבר מגיל שלוש הוא אוכל בסכין ובמזלג. עם הבת והנכדים המתגוררים בחו"ל נפגשים בדרך כלל בחגים, בחו"ל או בארץ."
לא הרבה אחרי שהשתחררה מהצבא, לימדה רזיה ב"כפר הירוק" התעמלות וריקוד ")אספתי ילדים ממחנות העולים והבאתי לכפר.(" אז קיבלו היא ובעלה דוד, אותו הכירה בלח"י, את ביתם, שהיה בנוי כשיכון עממי. לפני כעשר שנים שופץ הבית. "שינינו אותו לגמרי. היום האופי של הבית הוא האופי שלנו, בעיקר שלי."
רקדניות וסדרת סוסים נעים ומחוללים בתוך החלל הגדול והמואר. במרכז נח כיסא אהבה שנקנה בשוק הפשפשים והיה שבור וקרוע. "בעלי אמר לי 'אל הבית זה לא נכנס,' אבל מתברר שזה כיסא
נדיר, שיש רק חמישה בעולם כמותו ויש לו תעודות." מסביב למוזיאון - האוסף הביתי, ריהוט וחפצים שנאספו בקפידה לאורך השנים. "אין פינה אהובה. כל הבית אהוב. כל פינה בו היא משהו אחר. זה קצת כמו לשאול איזה ילד אני הכי אוהבת."
המטבח ופינת האוכל הם בסגנון ספרדי עתיק: שולחן עץ צרפתי עגול, עתיק אף הוא, "שנפתח בשנייה ל־24 איש," ולידו שזלונג בהיר. על הקירות תמונות של תומרקין ")הייתי חברה שלו ואני מאוד מעריכה אותו.(" סלון עור לבן של ,Cassina שולחן זכוכית וכיסא לאונג' של לה קורבוזיה שנרכשו לפני למעלה מ-50 שנה נראים כאילו הוצאו מהקרטונים רק אתמול.
ליד החלון מונח אוסף כלי קרמיקה הולנדיים עתיקים, אח ומעליה מראה עתיקה שקיבלה מחברה. פינת שח שהוזמנה במיוחד מאיטליה ומשמשת לטורנירי סבא־נכדים מונחת גם היא מתחת לאוסף פסלים אפריקאיים. בסמוך נמצא אוסף כלי כסף שיקר לליבה במיוחד. "חלקם מאמא ומסבתא שלי, ירושה מדורות, סמובר תה, למשל, ואת חלקם אני קניתי במשך השנים. אני משתמשת בהם כל הזמן."
הדור הבא מפגין גם הוא נוכחות: על השידות מונחים צילומים של בני המשפחה האהובים ופסלים בדמותם. צילומים של שועי עולם שברשותם פסלים שלה תלויים גם הם. האחרונה שבהם, קרלה ברוני־סרקוזי, קיבלה פסל של אישה קוקטית שנראה שנעשה בדמותה.
רזיה אינה רוצה לחשוף את הקומה השנייה בביתה, אך ניאותה למפותה עבורנו: בקומה סוויטת אורחים ובה חדר שינה, סלון קטן ומקלחת צמודה; חדר השינה ובו חלונות גדולים הפונים לשדות; וחדר עבודה הצבוע ורוד עתיק ובו נמצאים אביזרי אירוח: כלים לאירוח בסגנון כפרי, בוהמי, ספורטיבי ועוד.
האירוח הוא חלק מרכזי בחייה של רזיה, ואפילו קפה לאורחים מוגש כאן בסגנון מלכת אנגליה על טס מוכסף, עם מפית רקומה, רקדנית קטנה (לכל אורח היא מתאימה דמות ההולמת אותו,( תות גדול, ושוקולד כליווי לאספרסו.
בין שלל כישרונותיה, רזיה היא בשלנית מדופלמת ו"עושה ארוחות היסטריות." שלושה מקררים יש לה, מוכנים לאירוח בכל עת. והאירוח, תמיד על פי כל כללי הטקס. "בעבר לימדתי נימוסים והליכות שליחים ודיפלומטים שיצאו ממשרד החוץ והביטחון. לימדתי איך לרקוד, לעמוד וכיצד לערוך שולחן."שולחנות הקסם הנפתחים של רזיה כבר אירחו עשרות רבות של אורחים, פרסונות ידועות שאת זהותן היא מעדיפה שלא לחשוף. "אנשים מגיעים לכאן ישר משדה התעופה. אני מגישה להם סופלה פרומאז' וקפה ועוגה לקינוח. אחר כך הם שבים לשדה התעופה וטסים ליעד הבא."
שגרת הבית מתנהלת גם היא לפי הכללים: בחמש וחצי בבוקר יקיצה "עם שעון," אחר כך ארוחת בוקר עם בעלה. בימות הקיץ יושבים השניים בפטיו. "אני קוטפת פרחים מהגינה, פורשת מפה תואמת, שמה נר. השכנה נכנסה פעם באמצע ושאלה אם לדוד יש יום הולדת, אבל זה ככה אצלי מאז שהייתי קטנה." בין שתיים לארבע - "שלאף שטונדה. זה מאז שאני ילדה. ככה אני צוברת כוחות לקראת המבקרים אחר הצהריים."
רזיה מעידה על עצמה כמי שמקפידה על תזונה מגוונת ומאוזנת, אך לא נמנעת מ"שחיתויות"קטנות".אוכל טוב הוא אסור," היא אומרת, "המאכל האהוב עליי הוא פילה עם פלפל ירוק ברוטב שמנת, אבל הדבר שעליו אני לא מוותרת הוא שוקולד."
רזיה החלה את הקריירה שלה בגיל מאוחר יחסית, והצליחה לרקום יחסים קרובים עם נבחרי ציבור, נושאי משרות ציבוריות בכירות ובעלי ממון. הדיסקרטיות היא נר לרגליה והיא שומרת על פרטיותם בקנאות. גם על חייה הפרטיים היא ממעטת לדבר. "בשנת 1980 שבנו ארצה אחרי שהות של 17 שנה בקונגו בעקבות שליחות של בעלי, מהנדס כבישים במקצועו, מטעם הבנק העולמי. לא הרבה אחר כך הייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה. שנה וחצי הייתי מרותקת לכיסא גלגלים עם חצי גוף משותק. ד"ר פלדנקרייז אמר לי אז 'את רקדנית, ועם 18 שעות התעמלות ביום תצאי מזה,' וצדק. אחרי שהתאוששתי התחלתי לפסל."
רזיה החלה ללמוד אמנות ב"מכון אבני" והתחברה לפיסול. "אני אישה חזקה והמדיום מתאים לי. האמנתי בעצמי וקיבלתי תמיכה שלמה מבני משפחתי. בלי זה לא הייתי מגיעה רחוק." היא נרתמה לעניין במלואה. "הוצאתי את שולחן הפינג פונג מהמחסן והפכתי אותו לסטודיו. למדתי מהבוקר עד הערב, חזרתי הביתה, אכלתי משהו, וירדתי מיד לסטודיו להמשיך לעבוד. בעלי תמך ועזר לי לאורך השנים, וכך גם היום.
דוד, בעלה, המבוגר ממנה בשנתיים, מבלה את שעות הפנאי בקריאה מרובה, מאזין להרצאות ופעיל במועדון הספורט. "הוא הפוך ממני בטמפרמנט, אבל דווקא זה מחבר אותנו. הוא מאזן אותי. הוא כל הזמן מבקש ממני להאט את הקצב. הוא יותר שקט ושלו ומאוד מפרגן לי." בשנים האחרונות רזיה אינה פעילה כבעבר. "די לומר כי עברתי טראומות קשות והתגברתי על מחלה קשה, שאני מקווה שלא תחזור." אך היא ממשיכה לשמור על חיוניות ומחשבה יצירתית. "אני מקבלת השראה מכל דבר שאני רואה: מהשדה שרואים מהחלון, מסרטים ומאנשים מעניינים."
תערוכה מעבודותיה מוצגת בימים אלו בלובי "מגדל המוזיאון" בתל אביב, ובה מוצגים פסלי סוסים דוהרים שפיסלה תוך כדי המחלה. הסוסים אינם אלא תנועה טהורה והם טעונים כוח ואנרגיה, בדומה לה עצמה.
רוצים ביקור בית? signonhome@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
