הרגש השעיר: אף אחד לא דואג לשלומו של האב-לעתיד
כולם שואלים את ההריונית מה שלומה, ושוכחים שגם לי, האבא החוקי, יש הורמונים מתפרצים, רגשות שעירים וסיוטים בשעות הלילה. אבא חד הורי
למרות שחלפו שלוש שעות של לימודי נשיפות והסדרת הנשימה, הרגשתי פתאום סחרחורת. רציתי כוס מים, אבל אז הקטנה בעטה לה בבטן ואת כוס המים הציעו לה. "לא נורא", מלמלתי לעצמי בפולנית, "בין כה וכה הכינרת מתייבשת. עדיף שרק אחד מאיתנו ישתה".
בערב עלעלתי בעוד אחד מעשרות הספרים שאמורים להכין אותי למשימת חיי. איזו מכשפה שאוהבת ללחוש לתינוקות כתבה על כך ספר וגרפה מליונים. "תינוק הוא אושר גדול! לך האימא ולתינוקך צפויות שעות של התרגשויות", היא כתבה. וואו, מדהים.
המשכתי לדפדף בין הפרקים. עברתי על הקשר בין האם לתינוק, החיתול והאם, הקקי והאם, האם והסבתא. שום זכר לגבר. חיפשתי את הקטע על שעות של התרגשויות בין האבא לתינוק. אבל נאדה. גורנשיט. כלום. אבא בטח בעבודה.
למחרת זה כבר הכה בי מכל עבר. "אז מה שלומה?", התעניינה חברה קרובה. "היא בלחץ?", שאלה אחרת. "היא בחרדות?", התריסה אמא עם שלושה ילדים.
"היי, גם אני פה", צייצתי בקול קטן. אבל אף אחד לא ממש שמע.
עד שהחבר שאוחז בבית אישה עם בטן מתפתחת זרק לעברי: "מה שלומה?". "תגיד לי, לא נמאס לך ששואלים אותך רק מה שלומה? שלא שואלים אותך גם מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה שלום החרדות שלך?", נבחתי לעברו.
הוא שתק. "תענה לי כבר!", הרשיתי להורמונים הגבריים שלי להשתחרר. "כן...", הוא מלמל בשקט מבלי שאשתו תשמע, "מפריע לי. אבל זה פשוט לא מקובל שמתייחסים לאבא".
גם לנו יש הורמונים. אני
לא תאמינו, אבל גם לנו יש רגשות. הם אמנם טיפה יותר מחוספסים או שעירים, אבל הם עדיין רגשות. יכול להיות שאנחנו קצת פחות מראים את זה, ככה פשוט חינכנו אותנו.
בחודשים האחרונים יש לי תחושה שמרוב כבוד להורמונים הנשיים המתפרצים בגופה התופח, מישהו שכח שגם לנו יש כאלו. זה נכון שהגוף שלה הוא זה שמשמין ומתעוות, שהיא זאת שנושאת את העובר הבועט במשך תשעה חודשים, שהיא זו שסובלת מבחילות, הקאות, בצקות ולעיתים אף מסכנת את חייה. כן, זאת היא שכמו נקרעת לגזרים בלידה, נחתכת ונתפרת.
אז הכל נכון, ועל כך כל התודות האינסופיות, הפינוקים והאהבה. אבל גם אנחנו שותפים ביצירה. גם אנחנו תרמנו כמה זרעונים לעסק. גם אנחנו, הגברים, חווים כמעט את אותם הדברים. מתרגשים, מפחדים, מבולבלים, מתוסכלים, מדוכאים, מאושרים. בקיצור, מתחרפנים.
בפעם הבאה ששואלים אותך 'מה שלומך', תזכירי לשאול את אותה השאלה גם את בן זוגך. זה אומנם טרם הוכח מדעית, אבל גם לנו יש רגשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
