אבא חד הורי: דומה לי שתי טיפות זרעונים
גם אם הבת שלי לא תצא דומה לי אלא לחציל, מה אכפת לי? אז תפסיקו להציק לי עם השאלה "למי היא דומה"
מאז הצטרפה הקטנה לקן המשפחתי שלי, נחשפתי לסוגיה הרת גורל ומנג'סת במיוחדת: שאלת ה"למי היא דומה?". רגע אחרי ששירה יצאה אל אוויר העולם, מעוכה ומרוחה במיצי רחם, צווחת את נשמתה הקטנה היה חשוב לאחות המיילדת לבשר לי שהיא דומה שתי טיפות זרעונים לי. יופי.
בבוקר המחרת, עדכנה אותי אחות אחרת מבלי שביקשתי שהיא מזכירה את אמא שלה וממש לא דומה לי. כשעיקמתי פרצוף בגלל החדירה לשק האשכים שלי, הוסיפה בטון מנחם כאילו אסון נפל על ראשי: "אבל נראה לי שהיא קיבלה את העיניים שלך".
בזמן שאותי רק עניין שהיא בסדר, שהצהבת תחלוף, שקפלי השומן יהיו סימטריים ושהיא לא תהיה רעבה, כל השאר התעסקו בעובדה שהיא דומה לסבתא שלה, לסבא שלי, שיש לה את האצבעות שלי, השפתיים של אימא שלה, העיניים של אימא שלי והסנטר הכפול של סבא שלה.
כשהבן האדם החמישים מלמל לעברי "אני מתקשה להחליט למי היא דומה - לך או לה?", מצאתי את עצמי נובח לעברו: "מצידי שתהיה דומה לחציל!". ככל שאני נשאל את השאלה המנג'סת, קשה לי להתעלם מהעובדה שמדובר בשאלה שטומנת בחובה צורך חברתי אגואיסטי להשריץ העתקים מיניאטוריים נושאי גנים שלנו.
הבת שלי היא הבת שלי לא בגלל שהיא נושאת שרשרת דנ"א משפחתית מפוארת, נטולת פגמים גנטיים ומחלות תורשתיות, אלא מהסיבה הפשוטה שהחלטתי להעניק לה את אהבתי. באותה המידה, זאת הייתה יכולה להיות ילדה אבודה נטולת הורים מרוסייה או מהודו. אולי יום אחד, אם אמצא בעצמי עוד אהבה, גם תהיה אחת כזו במשפחה שלי.
"זה חשוב שהילדה שלך תהיה דומה לך כי אחרי הכל היא שלך", נימקה נימוק סתום חברה שאוחזת שלושה ילדים שמאוד לא דומים לה. "ואם בסופו של דבר היא לא תהיה דומה לי?", עניתי, "מה זה אומר? שהזרע שלי פגום? שהגנים שלי נחותים?".
היא שתקה. מאותה הסיבה לא התעסקתי יותר משנייה בסוגיה מה יהיה שם משפחתה של הקטנה.
בין כה וכה, כשהילדה תגדל, היא תכיר איזה בובליל או כהן או שפירא ותצמיד לעצמה שם משפחה חלופי. בעיניי אין כל הבדל בין אובססיית השם לבין אובססיית האדמה בה אנשים נאחזים. בסופו של דבר, הכל מסתכם באגו.
אין לי שום עניין לקחת חלק במשחק הגנים, ומכיוון שלא אני או אמה של הקטנה ניחנו בדנ"א שיוצר באולימפוס אני מעדיף שהילדה תהיה דומה לג'ניפר אניסטון, כריזמטית כמו ציפי ליבני וחכמה כמו אילנה דיין.
עשיתי ילדה לא בשביל שתהיה בצלמי הלא-מושלם, אלא כי חשבתי בתמימותי שאוכל להעניק אהבה וערכים ליצור חדש שמגיע לעולמנו ואולי גם יצליח לשפר את המציאות. אני מקווה שהבת שלי לא תיאלץ לשאול אנשים "מאיזה עדה אתה?", "כמה קיבלת בפסיכומטרי?", "למה אבא שלך לא התחתן?" ו"כמה כסף את מרוויחה?". אני מקווה שהבת שלי תדע להבחין בין עקר לטפל.
נא להמתין לטעינת התגובות
