אבא חד הורי: המשפחה הצימוקית שלי
החלום היה להקים משפחה קומפקטית, אבל אז נחתו עליי ההורים שלה והעלימו את המשפחתופוביה שלי
לרוב זה רגוע. לפעמים שקט. כשמישהו נסע לחו"ל זה אפילו בודד. מצד שני - מקרב ומכבד. למשפחה בה אתה בן ונכד יחיד יש רק יתרונות. מעולם לא נדרשתי להיאבק על תשומת הלב. להפך, לרוב סבלתי מאובר-יחס. לפעמים רציתי שיציקו לילד אחר ויבדקו אם הוא אכל, שתה, לבש סוודר ועשה את שיעורי הבית.
מתוך החגיגה של באבט.
מעולם לא היו לי מתחרים על מציאת האפיקומן, לא הייתי צריך להיות כלוא ברכב מחניק בפקקי החגים בשביל לנסוע לקצה השני של המדינה והכרתי את החולשות של כולם די מהר. משפחה קלה לתפעול. משפחה שפויה.
הלכו התירוצים
כשהחלטתי לצאת למסע הלא נודע אל ההורות האחרת, פצחתי במרוץ חיפושים אחר האם המיועדת. כשנפגשנו בבית של חברה במקריות מוחלטת, החיבור היה מיידי. קליק שכזה. בדיוק כמו בסרטים, רק בלי המוזיקה הקיטשית. לא היינו צריכים לדבר. זה היה ברור לנו שיש התאמה.
כשפינטזתי על הקמת משפחה אלטרנטיבית, לקחתי בחשבון את המורכבויות, אבל גם את היתרונות. ידעתי שהמודל המשפחתי שאני רוצה יהיה זהה לזה שגדלתי בו. זוכרים? קופות גמל. קטנה, צמוקה וסולידית. נטולת תסביכים ואינטריגות. אמא, אבא וילד/ה. אולי גם כלב משותף שינדוד עם הצאצא מבית לבית.
אבל אז נכנסו לתמונה ההורים שלה. זוג אנשים מקסימים, מרתקים וחמים. ואז האחים. הילדים של האחים. והדודים. ובני הדודים. ועוד כמה מעגלים
רחוקים. בהתחלה זה היה מהוסס. ארוחת ערב פה, ארוחת ערב שם. פה ושם עוד מצאתי את עצמי מתחמק מארוחה כזו או אחרת תוך כדי מלמול תירוצים על עומס בעבודה (הלך התירוץ הזה!).
בסופו של דבר, לגמרי מבלי שתכננתי, קיבלתי משפחה ענקית ורחבת לב עם כל היתרונות של משפחה, ובלי טיפת חסרונות. משפחה מחויבת, אבל לא מחייבת. סידור מושלם למשפחתופוב שכמוני.
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי אומר לה: "תזמיני את הורייך לבקר. אני מתגעגע". הבנתי שלא רק שהרווחתי חברה וילדה - קיבלתי משפחה. המשפחה שמעולם לא הייתה לי. בפסח הקרוב, אכנס לרכב ואעמוד בפקקים בדרך לארוחת החג אצל המשפחה החדשה שלי. בפעם הראשונה בחיים שלי, איתקע מבחירה בפקק תנועה ולא אתלונן. אני יודע שאני נוסע הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
