פסיכותרפיה: טיפול שמתווכח עם המציאות?
הפסיכותרפיה המקובלת - חילונית, מדעית ופמיניסטית - לעתים גורמת לאנשים להיתקע בתוך בעיות במקום לפתור אותן. במיוחד במקרים של התעללות פיזית ומינית בילדות. אמתי מגד מציע חמישה עקרונות חלופיים לטיפול בטראומה
אני מקווה שתסכימו איתי שאדם שתופס את המציאות כפי שהיא יותר שפוי מאדם שמתווכח איתה. אולי אפשר אף להגדיר שפיות נפשית כיכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולהפסיק להתווכח עמה.
בוודאי גם תסכימו איתי שתפקידה של פסיכותרפיה טובה הוא לסייע לאנשים להיות שפויים יותר, נכון? כלומר, לסייע להם לראות את המציאות כפי שהיא ולהפסיק להתווכח איתה.
איני בטוח שהפסיכותרפיה המקובלת עושה זאת תמיד. לעתים, כך נראה לי, היא דווקא עוזרת לאנשים להפוך ליותר מסוכסכים עם המציאות ממה שהיו לפני כן. זה קורה במיוחד במקרים של טיפול בנושאים של התעללות פיזית ומינית בילדות.
נראה לי שפסיכותרפיסטים רבים מבוהלים ומוצפים כל כך מהמפגש עם חוויות ילדות קשות שהם הודפים את החוויות משדה ההתנסות שלהם ועוזרים למטופלים שלהם לעשות אותו דבר.
התיאוריות המקובלות, המפות שאמורות לסייע למטפל בעבודתו, גם הן נוצרו מתוך בהלה. במקום לעשות מה שמפה אמורה לעשות, קרי לסייע לנו לצעוד ביתר בטחה על פני השטח, המפות המקובלות הן למעשה סוג של ריאקציה לנושא. הן נוצרו מתוך תגובתיות. ולכן, יותר משהן מסייעות למטפלים ומטופלים להיפגש עם החוויות הכואבות, הן מסייעות לכולם להישאר בתוך התגובה המבוהלת ולהיתקע בתוכה, לעתים לשנים רבות.
אין זה פלא. פסיכותרפיה היא תוצר של התרבות בה אנו חיים. היא אינה מסוגלת להתבונן בתופעות שלא מתוך הפרספקטיבות המקובלות באותה תקופה ובאותה תרבות.
הבה נסתכל לרגע על המאפיינים של פרספקטיבות אלו: קודם כל הן חילוניות. הן עסוקות בלשוות לעצמן תדמית מדעית. לכאורה אוביקטיבית. כיוון שרבות מהן מגיעות מארה"ב וממדינות מערב אירופה, הן עסוקות בהאדרת האתוס הפרוטסטנטי של אינדיבידואליות ועבודה קשה. הן דוגלות בחופש הבעת הדעה והרגשות והן מאמינות בחשיבות של שמירה על מנגנוני הגנה בריאים, קרי לא נוקשים מדי וגם לא מפורקים.
בהתייחס לנושאים של אלימות, התעללות וטראומה על רקע מיני, המאפיינים יהיו של אידיאולוגיה פמיניסטית ושיוויונית. החילוניות והמדעיות מקבלות כאן משנה תוקף. הדת נתפסת כאם כל החטאים, כמערכת חברתית פטריאכלית ומדכאת שנועדה לשמר את עמדת הכוח הגברית.
כיצד תפיסות אלה מתבטאות בגישה הטיפולית? קיומן של תופעות כגון אלימות במשפחה והתעללות מינית מוסבר על ידי גישות
הנטייה הזו מובנת ומוצדקת. במשך שנים רבות החברה השוביניסטית בה חיינו האשימה נשים, ילדים וקורבנות של אלימות והתעללות באלימות שהופנתה נגדם. ילדות, נערות ונשים שחוו אונס או גילוי עריות הואשמו שהן התלבשו באופן פרובוקטיבי ופיתו את האב או הדוד שאנס אותן. ילדים שחוו אלימות פיזית הואשמו בכך שהתנהגותם היתה בלתי נסבלת. אי אפשר שלא לברך בכל פה על השינוי התודעתי הזה שהתחולל בחברה, ועדיין ממשיך להתחולל בחלקים נרחבים שלה.
אך יחד עם הברכה באה גם קללה. התפיסות החדשות והנאורות הביאו גם חושך. הן גרמו לכך שמטפלים רבים בתחום נפגשים עם המטופלים שלהם ועם ההתנסויות הטראומטיות דרך משקפיים של אמונות שאינן משרתות כלל את המטופלים. אולי אף עלולות לחבל ממש בתהליך ההבראה של המטופלים.
הנה מספר אמונות כאלה:
1. כדי להצדיק ולחזק את העמדה שהעוול שנעשה לנשים וילדים על ידי גברים בחברה שלנו הוא נוראי וקשה מנשוא, מטפלים רבים ותיאוריות טיפוליות רבות צריכים להחזיק בדעה שהטיפול בחוויות אלה חייב להימשך לאורך שנים רבות ולעתים קרובות יוכל להביא לריפוי חלקי בלבד. האפשרות שבמקרה מסוים יוכל הטיפול להיות קצר ואפקטיבי כמעט ואינה באה בחשבון.
2. כדי להצדיק את אותה דעה, מטפלים רבים מנסים לסייע למטופלים להכחיש את אהבתם הטבעית להורה שלהם. לעתים קרובות מדי מטפלים מנסים לסייע למטופלים לנתק את קשריהם עם הורים מתעללים, לתבוע אותם לדין ולהמשיך לזעום עליהם. מתוך אמונה שהקשר עם ההורה המתעלל הוא רק מזיק, מסייעים מטפלים רבים למטופליהם להתנתק מהשורשים שלהם, מהמורשת שלהם, מאחד ממקורות ההזנה החשובים ביותר לכל בן אנוש.
3. כדי להצדיק את אותה דעה מנסים מטפלים רבים להתעלם מחלקו של המטופל במה שקרה. התעלמות זו באה כדי לסייע למטופל להיפרד מרגשות האשמה הפתלוגיים שלו. אך יחד עימם היא גם מנתקת את המטופל מרגשות אשם בריאים. היא מנתקת אותם גם מעוצמתם ומההכרה ביכולת הבחירה שלהם.
4. כדי להצדיק את אותה דעה מתעלמים מטפלים רבים, ומסייעים למטופליהם להתעלם, מהעובדה החשובה מכל: שהמטופל שרד את הטראומה. שהטראומה נגמרה. שהמטופל חי.
5. כדי להצדיק את אותה דעה וכדי שלא להיות מקושרים בשום פנים ואופן לכל רעיון עם צביון דתי או רוחני, מתעלמים מטפלים רבים, ומסייעים למטופליהם להתעלם, מהלמידה, מהיכולות ומהאיכויות שנרכשו ושיכולות להירכש על ידי אותו מטופל דווקא מהאירוע הקשה שחווה.
אינני מבקש לזרוק כאן את התינוק יחד עם המים המלוכלכים. הפסיכותרפיה בת זמננו הביאה גם מתנות רבות לתחום. התערבויות שמסייעות, לדוגמא, למטופלים להביע את הכאב, את הזעם ואת העצב הגדול הכרוך בהתנסות הטראומטית הן מבורכות. מטופלים רבים מצאו אוזן קשבת אמיתית אצל המטפלים שלהם. לראשונה בחייהם התאפשר להם לדבר על המצוקה שלהם, לשתף בקושי, לבטא ולפרוק את הרגשות האיומים. לראשונה בחייהם מישהו אמר להם שהם אינם אשמים במה שקרה. זו מתנה יקרה ללא ספק.
אך אני חושב שכיום אנו בשלים כבר לתפיסת עולם טיפולית מורכבת יותר. כזו שיכולה להכיל פרדוקסים. כזו שיכולה להכיל מורכבויות. שאינה ששה לחד צדדיות. שמכבדת את הפנים השונים והמגוונים של הקיום האנושי.
ישנם, לדעתי, מספר עקרונות פשוטים למדי שאותם אנו צריכים להבין בטיפול באלימות, התעללות וטראומה. עקרונות אלה עלולים להיראות, במבט ראשון, כסותרים האחד את השני. אך בעיני הם מבטאים את המורכבות הנפלאה של היותנו בני אדם.
טיפול יעיל בתוצאות של אלימות, התעללות וטראומה אינו חייב להיות ארוך טווח. כאשר אנחנו, המטפלים, איננו עסוקים בהצדקת אידיאולוגיות, אנו יכולים להיות פנויים לחלוטין למטופל שלנו ולצרכיו האמיתיים. אנו יכולים אז להתבונן בשקט ולהקשיב למטופל שלנו. אנו יכולים אז לזהות מה בדיוק הוא צריך.
ולתפיסתי המטופל שלנו זקוק לחמישה דברים בעיקר. הוא זקוק להיות מסוגל לומר, לבטא ולהרגיש חמישה דברים. הנה הם:
1. "זה כאב לי". זהו המשפט הראשון שהמטופל צריך להיות יכול להרגיש ולהגיד. האמת מאחורי חוויות טראומטיות שנתקעו היא שהרגש שבהן נחסם. הפוגע או הסביבה, לעיתים כה קרובות, אסרו על המטופל להרגיש את הכאב שלו. לא כל שכן לבטא אותו. רבים מהסמפטומים והקשיים ששורדי טראומה חווים בחייהם הם התוצאה הישירה של רגשות חסומים אלה. טיפול יעיל בחוויות אלה חייב לאפשר למטופלים לבטא את האמת הזאת. "זה כאב לי". יש משהו כל כך פשוט ועם זאת עוצמתי באמירה הזאת. לעיתים קרובות אין כל צורך ואף מיותר להיכנס לדרמה. צעקות ובכי מוגזם רק יזיקו. הם ישמרו ויחזקו את ההיאחזות בכאב. האמת היא פשוטה. על המטופל רק להתבונן בעיני דמיונו באדם שפגע בו ולומר לו בפשטות "זה כאב לי".
2. "אני משאיר לך את ההתמודדות עם התוצאות של מעשייך". ילדים רוצים, לעיתים קרובות, לקחת מהורים ומבני משפחתם שפגעו בהם את עול האשמה. ילדים מוכנים לקחת על עצמם את עול האשמה על מעשיהם של התוקפים כדי להמשיך ולהרגיש שייכים ואהובים. כדי להמשיך להרגיש שהם עדיין חלק ממשפחתם. שהם לא דחויים. אך אף אחד, ובוודאי לא ילדים, אינו מסוגל למנוע מאחר לשלם על אשמתו. לשלם על תוצאות מעשיו. כדי להיות מוכנים להשאיר לפוגע את אשמתו צריכים מטופלים לראות בבירור את הצורך שלהם בשייכות. הם אינם צריכים, או יכולים, לוותר על צורך זה. זהו אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר. אך עצם ההתבוננות בו והראייה של האופן שבו הוא מנהל אותנו, יכולה לאפשר שיחרור מסוים מעוצמתו. ואז כל שנותר לעשות הוא להתבונן בעיני דימיוננו בפוגע ולומר לו בפשטות: "אני משאיר לך את ההתמודדות עם תוצאות מעשייך".
3. "אני לוקח אחריות מלאה על החלק שלי". חלקו של הפוגע במה שהתרחש הוא עצום. ועם זאת עיסוק בחלקו של הפוגע אינו מביא כל מזור. את חלקו של הפוגע צריך לעזוב ולהשאיר לו. אין זה עיניינו של המטופל אם הפוגע מודה באשמה, מתקדם בתהליך הטיפולי שלו ומשלם על מעשיו או לא. העיסוק בכל אלה משאיר את המטופל בעמדת הקורבן. הוא משאיר אותו לעסוק במה שנמצא מחוץ לתחום האחריות והשליטה שלו. מה כן נמצא בתחום האחריות של המטופל? ההכרה בחלקו שלו. ומה חלקו שלו? לעיתים הוא קטן שבקטנים. כמעט תמיד לא הייתה שם כל מודעות וכל אפשרות לבחירה מודעת.
אך תמיד כן הייתה שם בחירה. ילדים קטנים משתפים פעולה, באופן כזה או אחר, עם ההתעללות שלהם. הם שותקים. אינם מוציאים את הסוד. מסכימים לקבל יחס מועדף. והם עושים את כל אלה כיוון שהם פשוט רוצים להיות אהובים ושייכים. הם לא בורחים מהבית או לא מגלים את שקרה ליועצת בית הספר כיוון שאינם רוצים שהמשפחה שלהם תתפרק. כיוון שהם רוצים לשרוד ולקבל את מעט האהבה שהם עדיין יכולים לקבל בדרך זו. הכרה ולקיחת האחריות על החלק שלנו משחררת. לא פחות. אנשים שהסכימו לראות את החלק שלהם במה שקרה, מתוך קבלה עצמית וסליחה עצמית, שיחררו את עצמם מההיאחזות בטראומה ואיפשרו לעצמם שלווה והשלמה.
4. "אני לוקח ממך בדיוק את מה שנתת ושאתה יכול לתת לי. לא יותר ולא פחות". רובנו, בשלב זה או אחר של חיינו, האמנו או רצינו להאמין שהיה יכול להיות אחרת. שהיו יכולים להיות לנו הורים אחרים. ושאילו רק היו לנו הורים אחרים חיינו היו נראים אחרת. האמונה הזו היא איוולת. היא אשליה. לא היו יכולים להיות לנו הורים אחרים. אלה בדיוק ההורים שהיו לנו. כשאנו מאמינים באשליה שהיה יכול להיות אחרת, אנו קוטעים את הקשר שלנו עם מה שכן היה.
הורינו היו מסוגלים לתת לנו בדיוק את מה שהם היו מסוגלים לתת. לא יותר ולא פחות. הם אהבו אותנו בדיוק בדרך שבה ידעו ויכלו לאהוב. אם היו יכולים לאהוב אותנו בדרך מתאימה יותר, הם בוודאי היו עושים זאת. אך הם לא יכלו. הם לא היו מסוגלים. וכשאנו חושבים שהם כן היו מסוגלים להיות אחרת אנו קוטעים את זרימת האהבה שלהם אלינו. המשפט האחרון בוודאי מקומם רבים מכם. "על איזו אהבה אתה מדבר? הורי לא אהבו אותי כלל! אינני רוצה דבר וחצי דבר עמם!".
למרות שאינני יכול להתעלם מהעובדה שהורים רבים לא היו מסוגלים להעביר ולו טיפה של אהבה לילדים שלהם, אני גם יכול להמשיך ולומר בפה מלא שחוסר הקבלה שלנו את הורינו הוא שמכווץ אותנו וסוגר בפנינו את האפשרות להיות מוזנים על ידם. לא חוסר האהבה שלהם. כאשר אדם מוכן להפתח בדיוק אל המתנות שהוריו נתנו לו ומפסיק להתווכח עם המתנות הללו, הוא זוכה להתחבר מחדש לזרם האהבה. הוא הופך להיות מוזן על ידי הוריו ועל ידי המורשת שלו. בפעם האחרונה שביקשתי ממטופלת להגיד בדמיון לאביה, שאנס אותה כשהייתה קטנה ושניתק איתה את הקשרים בבגרות, כשביקשה ממנו להודות בכך, היא פרצה בבכי ואמרה "אני כל כך מתגעגעת אליו". את הגעגוע הזה היא דחקה לפינה כדי להיות חזקה. אך הצורך שלנו להיות אהובים על ידי הורינו הוא עצום, והוא אינו נפסק גם אם הם אנסו או התעללו בנו.
5. "אם זה הגורל שלי, אני מקבל אותו בברכה". אין כל אפשרות למחוק את העבר שלנו. אין כל אפשרות לשנות אותו. רק כאשר אנו מוכנים לקבל בברכה את הגורל שלנו, קשה ככל שהיה, אנו יכולים באמת לקחת מהגורל הזה את כל מה שיש לו להציע לנו. ולגורל קשה וכואב יש הרבה מה להציע. יש לו להציע למידה, גדילה, התפתחות, עוצמה, ערך עצמי, יכולת ועוד מספר מתנות שיכולות להפוך את חיינו למשמעותיים ומספקים ברמות העמוקות ביותר. רק כאשר אנו מוכנים להתבונן באב שפגע בנו, בעיני דימיוננו, להרגיש ולהגיד לו בפה מלא "אם זה הגורל שלי, אני מקבל אותו בברכה" רק אז אנו יכולים באמת להפוך את הטרטומה שחווינו למקור של עוצמה עבורנו.
אני מברך את כולנו להשתחרר במהרה מהתוצאות הקשות והכואבות של אלימות והתעללות בחיינו וללמוד לחבק בברכה את האפשרויות שחוויות אלה יכולות להעניק לנו.
לאתר של אמתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
