ליסבון עם הדגים: טעם של פעם
הפסקת החשמל בביתם של זוהר ומיכל הכריחה אותם להעביר את הלילה לאור נרות, ולחזור בנוסטלגיה לימים הטובים של פעם, כשפורטוגל היתה מעצמת על. מה נשאר היום מהמדינה שכבשה את כל העולם? בעיקר הגעגועים
עברו שעה, שעתיים, שלוש ואף ארבע, אולם שביב טכנאי לא הפציע ברחובנו הקט, ודירתנו נותרה מלאת נרות בסגנון המאה ה-18. ומכיוון שברוב הבתים אמצעי החימום היחידים הם חשמליים, השתרר קור כלבים בדירות. כמו ישראלים מנוסים, התקשרנו שוב בכדי לדרבן את מוקד החירום, אולם השכנים הרגיעו אותנו ואמרו שצריך פשוט לחכות. כולם יצאו לחדר המדרגות לפטפט, ולא נראו כועסים כלל.
השלמה עם המצב, אחרי הכל, היא תכונה שהפורטוגזים שיכללו לכדי אמנות, ופדרו, שהיה עטוף בשמיכה בעודו מעשן סיגריה, סיכם את המצב באימרה אותה מכירים כולם: "Tem que ser", אמר בחצי חיוך, "זה מה יש". אף אחד לא ממהר כאן, ובשביל לקדם את העניינים, בחברת החשמל כמו בכל דבר אחר, נדרש "פקטור C", שם הקוד הפופולרי למילה "קוניה" (Cunha), או בעברית - פרוטקציה.
פורטוגל לא השתתפה במלחמת העולם השניה, כמו גם בחמישים שנות הצמיחה הכלכלית המואצת שעברו על מערב אירופה בעקבותיה, ועד היום היא מהווה מעין שמורת טבע עתיקה וישנונית שכמו נשארה מאחור. ליסבון, עיר הבירה, וכמוה גם פורטו, בירת הצפון, מלאות מועדוני לילה רועשים, מכוניות נוצצות ובתי יוקרה חדשים: הליסבונזים והפורטואים עסוקים, מבלים וממהרים, רוצים לסגור במהירות את הפער.
אבל שני הכרכים אלו הם יוצא הדופן שאיננו מעיד על הכלל, וכאן בקוימברה, כמו ברוב המדינה, בערים המבוצרות מימי הביניים ובכפרים הרבים שמנקדים את הנוף, נשאר אורח החיים רגוע ואיטי. האנשים יוצאים לעבודת יומם, בחנות, בשדה או בכרם, וחוזרים הביתה בחמש בערב עם לחם טרי, נקניק ריחני ובקבוק יין אדום.
כנסיות מכוסות חזזית ומזרקות מקסימות נדחקות בין שני רחובות כה צרים שכמעט ולא חשבת להעיף בהם מבט, יערות עתיקים שכמו יצאו מ"שר הטבעות" סגורים בחומה גבוהה, אך השער פתוח תמיד. בלילות הקיץ מסתלסלת תדיר באויר החם שירת ה"פאדו" המלנכולית משתי המסורות הגדולות, זו של ליסבון, על החיים שחיית וכמה קשים הם היו, וזו של קוימברה, על החיים שהיית רוצה לחיות לו רק הנערה מהמרפסת היתה יורדת סוף סוף.
בכלל, התחביב הלאומי בפורטוגל הוא Saudade. משמעות המילה היא "נוסטלגיה", אבל רק במובן שמשמעות המילה "הוריקן" היא רוח קלה. ובשביל להבין את פורטוגל, יש להבין את הגעגוע הזה, ששורה על האנשים כמו שמיכה אוורירית, בעיניהם, בשפתם ובליבם.
"תור הזהב" היה תקופת התגליות, כשפורטוגל הקטנה שלטה בימים, כבשה מושבות באפריקה, סין והודו, היתה אחת המעצמות העשירות באירופה והתחרתה בספרד האדירה. עד שספרד ניצחה, ואז, בתחילת המאה ה-17, בתוך 50 שנה בלבד, היגרה שליש מאוכלוסיית המדינה לברזיל. בספינות זעירות ורעועות, עזבו 300,000 איש, משאירים אחריהם כפרים שלמים שהתרוקנו מיושביהם.
מאז, כמעט ולא היתה תקופה שבה לא היגרו פורטוגזים מכפריהם וממשפחותיהם בכדי למצוא חיים טובים יותר. ה"סאודאד" הוא הגעגוע המר הצובט בליבם של המהגרים לביתם שנעזב, ההשלמה השקטה בליבם של ההורים על בנם שעזב בחיפוש אחר פרנסה וכלה, והעצב בליבם של כל הפורטוגזים על זמן שהיה ולא יחזור עוד, שבו ארצם היתה נערצת וכבירה.
אבל הפורטוגזים הם עם גאה. כבוד ו"שמירה על פאסון" הם חשובים ביותר, ובכל ארגון תמצא היררכיה סבוכה
אז איך תוקנה לבסוף התקלה, תשאלו? במקרה, עובדת ברחוב שלנו בחודש האחרון מחלקת המים של העיריה, מחליפים את הצנרת הראשית ברחוב. בכל בוקר מצלצלים הפועלים באינטרקום של כל השכנים עד שמישהו פותח, ואז הם מחברים, בכבל מאריך, את המכונות שעובדות בכביש לשקע החשמל שבחדר המדרגות שלנו.
לא ממש חוקי או מוסרי, אבל שאלו יהיו הצרות בפורטוגל, Tem que ser. כל הלילה קפאנו מקור מתחת לשמיכות, וגם בבוקר ציחצחנו בקפואין עד שבסביבות עשר גילו פועלי המים שאין להם חשמל. מיד הרימו טלפון, צעקו ונזפו, ובתוך ארבע דקות בדיוק הגיעה ניידת חירום של חברת החשמל; שתי דקות נוספות, והזרם חודש. "פקטור C", כבר אמרנו?
הבלוג של זוהר ומיכל
נא להמתין לטעינת התגובות
