ליסבון עם הדגים: סולידריות פורטוגזית
בניגוד לרוב מדינות אירופה, הפורטוגזים דווקא בעדנו בכל העניין הזה של המלחמה. בעל הבית של זוהר ומיכל המליץ להם לנסוע לאתר העתיקות קוניבריגה בשביל להבין למה
קונימבריגה צילום: זוהר ומיכל
ואנחנו לא מדברים רק על עצמנו - מליוני משפחות, בכל העולם, תקועות בבית במשך שבועיים רצופים עקב החגים של דצמבר שבגללם שאין גנים ובתי ספר, ואנשים מגיעים ממש למצבים נפשיים קשים! לסיכום, עם כל האהבה לילדים המקסימים שלנו, נאנחנו אנחת רווחה כשהם סוף סוף חזרו לגן אחרי שבועיים בבית. אנחנו אומרים לכם, החופשות הארוכות האלה, חנוכה ואז כריסמס ואז ראש השנה האזרחי, יכולות להוציא אנשים מדעתם...
ובכל זאת, מהמלחמה
בעזה אי אפשר להתחמק גם כשאתה תקוע עמוק בסוף אירופה שמאלה. ההתעניינות הפורטוגזית במלחמה גובלת באובססיה, מהדורות החדשות פותחות תמיד עם ידיעות על המתרחש, ואם להתחשב בכמות האינצ'ים שתופסת עזה בכותרות העיתונים, אפשר לקבל את הרושם שהמלחמה בעצם מתרחשת בלב ליסבון.
הפורטוגזים, להבדיל מרוב עמי אירופה, לגמרי בעד ישראל, לא משנה מה היא תעשה. אתמול בערב דפק במפתיע על הדלת נטלינו, בעל הבית הפורטוגזי שלנו, איש גוץ וחביב מאין כמוהו, וכשפתחנו, הכריז בחגיגיות: "איי האב קאם טו פריזנט מיי סולידרידאד וית' יו!" יעני, הוא בעדנו. האמת, התרגשנו מהמחווה, ושאלנו אותו למה הפורטוגזים כל כך אוהבים את ישראל. "אתם ואנחנו אותו דבר", ענה נטלינו, "כבר 3,000 שנה נלחמים כדי להיאחז בארץ שלנו. אם תלכו לבקר בקונימבריגה, תבינו הכל".
קונימבריגה צילום: זוהר ומיכל
אז הלכנו. לא רחוק מאוד מקוימברה, קונימבריגה היתה כפר משגשג כבר במאה התשיעית לפנה"ס. בתקופת הרומאים היא התפתחה לעיר משגשגת עם וילות נרחבות, מרחצאות חמים, אצטדיון, אמנות עשירה ופסיפסים מדהימים. בשנת 465, עם התפוררות האימפריה, התקיפו הברברים את העיר.
למרות שלא היו מורגלים בלחימה, התושבים לא הסכימו לוותר על עירם האהובה ולברוח. הם החליטו לנטוש את רובע המגורים שלהם ולעבור לגור ברובע מבני השלטון ושאר המבנים הציבוריים. את מבני רובע המגורים של עירם הם פירקו, ומהלבנים וחומרי הבנין הקימו חומה גבוהה העוברת באמצע העיר. בעזרת החומה הם הצליחו להדוף את הברברים למשך שלוש שנים, אולם אז הובסו ונאלצו לנטוש את העיר ולעבור לקוימברה הסמוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
