ליסבון עם הדגים: הדנ"א היהודי
בפורטוגל חיים כיום רק כאלף יהודים, אבל לעם הפורטוגזי יש פינה חמה בלב עבור צאצאי האנוסים, שהוכרחו להמיר את דתם בימי הבינים. זוהר ומיכל עם סיפורם החמוץ-מתוק של יהודי פורטוגל
"מה זה?", שאלנו את רוזריו ידידתנו, והצבענו על החוט שעל פרק ידה. "חוט משאלות", ענתה רוזריו, "קושרים בו קשר אחד עבור כל משאלה שיש לך, ולא מורידים אותו לעולם, גם לא במקלחת. כאשר החוט מתבלה עד כדי כך שהוא נופל מעצמו - המשאלה מתגשמת". "זה משהו חדש? מן טרנד כזה?" שאלנו. "לא", היא ענתה, "אמא שלי, סבתא שלי, כולם עושים את זה, מאז ומתמיד". "את יודעת", המשכנו בזהירות, "שזה מזכיר מאוד מנהג יהודי עתיק?". היא עצרה וחשבה לרגע, ובסוף אמרה, "אה. זה לא מפתיע אותי בכלל". אותנו זה דווקא קצת הפתיע.
לפני שהגענו לכאן, לא חשבנו שזה ישנה בכלל, אבל אנחנו חייבים להודות - זו הרגשה מעט מוזרה להיות היהודים היחידים בעיר. רובם המוחלט של אנשי עירנו לא ראו מעולם יהודי באופן אישי, אבל איפה ששואלים אותנו מאיפה אנחנו, שאז מתברר להם גם שאנחנו יהודים, וחיוך גדול עולה על פניהם: זכרם של היהודים עדיין חי ונושם בזכרון הקולקטיבי של הפורטוגזים.
בעיתוי מושלם, בדיוק החודש קראנו שחוקרים מצאו כי לעשרים אחוזים מן האוכלוסיה האיברית - ספרד ופורטוגל - יש "DNA יהודי", כלומר אבות אבותיהם היו יהודים שהוכרחו להתנצר. אם תשאלו את הפורטוגזים, הם יגידו שהנתון האמיתי גדול הרבה יותר מעשרים אחוז: כולם יודעים שהאנוסים, לאחר שהוטבלו בכוח, קיבלו שמות משפחה חדשים משדה הבוטניקה, על מנת למחוק כל זכר לשמות המשפחה היהודיים.
ובאמת, שמות כגון פיגרה (עץ תאנה), פררה (עץ אגס) או אוליברה (עץ זית) אפשר למצוא תחת כל עץ אוליביירה רענן, לעיתים אפילו עד מחצית מהאוכלוסיה. לא פלא, אם כך, שיש לפורטוגזים מקום חם בלב עבור היהודים, ונטיית מה לפצוח בסיפור ארכני על השתלשלות הענינים: היהודים חיו בפורטוגל עוד מתקופת הרומאים, ולאחר הכיבוש הערבי החל "תור הזהב" הידוע.
בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד השכנה, ורובם ברחו לפורטוגל; המלך הפורטוגזי מנואל קיווה להרוויח מהם מספיק כסף כדי למלא את קופתו המדולדלת, אולם חמש שנים אחר-כך הוא נאלץ לבלוע את גאוותו ולכרות ברית עם הספרדים. לשם הברית הוא ביקש את ידה של איזבלה, בתו של מלך ספרד, אך התנאי הספרדי לנישואין היה שעל היהודים הפורטוגזים להתנצר או לעזוב את הארץ. מאות אלפים הפכו לנוצרים ושינו את שמם, אולם השנאה של ההמון הנוצרי כלפי ה"נוצרים החדשים" לא שככה, והם סבלו קשות תחת האינקויזיציה הפורטוגזית.
אולם ביחסי היהודים ופורטוגל יש גם נקודת אור, בוהקת וחזקה. אריסטידס דה-סוזה מנדס היה הקונסול הפורטוגזי בעיר הצרפתית בורדו. בשנת 1940, כאשר כבשו הנאצים את צרפת, החלו היהודים מיד לחפש דרכי מילוט, אולם אנטוניו סלזאר, הדיקטטור ששלט בפורטוגל, אסר לחלוטין על מתן ויזות ליהודים. למרות זאת, ב-14 ליוני הציע מנדס הקונסול ויזה פורטוגזית לחברו היקר, הרב חיים קרוגר; קרוגר סירב, באמרו שאינו יכול לברוח לפורטוגל ולנטוש מאחוריו את אנשי קהילתו. בעקבות זאת, נפל מנדס למשכב ולא יצא ממיטתו במשך שלושה ימים, כאשר כל אותו הזמן מתחולל מאבק איתנים במצפונו.
כאשר קם לבסוף מן המיטה, הוכרע המאבק: מנדס הקים בקונסוליה "פס יצור" לוויזות, כאשר הוא חותם את שמו על כל פיסת נייר שיכל למצוא ואז מעביר את הניירות לאשתו, שני בניו הגדולים והרב קרוגר, אשר מילאו את שאר פרטיהם של האלפים אשר צבאו על דלתות הקונסוליה. במשך שלושה ימים ולילות פעל פס היצור, וכאשר הגיעו טלגרמות זועמות מליסבון הפוקדות עליו לחדול ממעשיו ולחזור מיד לליסבון בכדי לעמוד למשפט, זרק אותן לפח. לאחר שלושה ימים, החלו הגרמנים להפציץ את בורדו. מנדס ברח עם כל הפליטים לעיירה באיון, על גבול ספרד, השתלט שם על הקונסוליה הפורטוגזית והקים מחדש את פס היצור לויזות.
ב-23 ליוני, שבוע לאחר שהחל במבצע, קיבלו כל תחנות הגבול טלפונים בהולים שלא לכבד את הויזות עם חתימתו של מנדס. הוא נסע לגבול, שם היתה קבוצה גדולה של פליטים חסרי אונים עם ויזה שלא כובדה, ודרש מהחיילים לפתוח את השערים בכדי לתת לו לעבור עם מכונית השרד בעלת לוחית הרישוי הדיפלומטית; כאשר השער נפתח, חסם אותו עם המכונית, ונתן לכל הפליטים לעבור. במקרה אחר, פגש קבוצה נוספת שויזותיהם לא כובדו, והוביל אותם לתחנת גבול בה ידע שאין טלפונים, שם נתנו להם לעבור. למחרת הגיע השגריר הפורטוגזי בעצמו, זועם וזועף, וציווה עליו לחזור לליסבון.
מנדס פוטר בבושת פנים ממשרד החוץ ע"י סלזאר, נאסר עליו לעבוד כעורך דין, ובסופו של דבר מת עני מרוד, מושפל ומנודה. אולם למרות הכל, מעולם לא הצטער על כך שבמשך שבוע אחד, בשנת 1940, הציל את חייהם של 30,000 איש, מתוכם 12,000 יהודים.
בסוף שנות השבעים, עם תום שלטון הדיקטטורה של סלזאר, החלו לפוץ שמועות על קהילת אנוסים יהודית זעירה בכפר בלמונטה, הרחק בהרים, שבמשך 500 שנים שמרה על יהדותה בסתר תוך כדי התחזות כלפי חוץ כקתולים.
בשנים האחרונות נבנו בכפר בית כנסת ומוזיאון יהודי, ו"התיירות היהודית" היא הסיבה לכך שהכפר הקטן משגשג כלכלית בעוד רוב פורטוגל הכפרית שרויה במיתון. החזרה לחיק היהדות איננה קלה לבלמונטאים: לפני מספר שנים שלחה מדינת ישראל רבנים אשר גיירו מחדש את קהילת בלמונטה, אך ה"קריפטו-ג'ודאיקוס" מתמרמרים על הכיוון שתפסה היהדות בלעדיהם. מדוע, שואלים הם לדוגמה, צריכות הנשים להתפלל בחדר נפרד בבית הכנסת, מופרדות מן הגברים? הרי הן מנהיגות הקהילה שלנו, הן אלו שביצעו תמיד את טקסי הקידוש וההבדלה, החתונה ובר המצווה. אנחנו מחוברים זה 500 שנה עם היהדות הפורטוגזית כמו שאנחנו מכירים אותה, אומרים הבלמונטאים, אל תחתכו לנו את הקשר הזה.
כיום ישנם לכל היותר אלף יהודים בפורטוגל, רובם הגדול בליסבון, צאצאי מגורשים לצפון אפריקה שחזרו במאה ה-19. רוב הפורטוגזים לא ראו יהודי מעולם, אבל לרוחבה ולעומקה של פורטוגל, הרוח היהודית עוד מנשבת מעדנות, אם בזקנים שעוד זוכרים את מנדס, בחוטים על פרק היד, בשמות משפחה כפויים או בדנ"א החבוי מן העין. כולם קשורים זה לזה, מרכיבים את חוט המשאלות העתיק של היהדות על פרק ידה של פורטוגל. ויתכן גם שאי-שם, בכפרים קטנים המתבודדים במעבה ההרים של הארץ המורכבת הזו, חוגגים יהודים נוספים את ליל הסדר בעליית הגג; כבר לא בגלל הפחד מהאינקויזיציה, אלא פשוט בגלל שזו היהדות שלהם.
ואנחנו את היהדות שלנו נחגוג בישראל, החל מאפריל הקרוב, לנצח נצחים, כך מסתמן.
הבלוג של זוהר ומיכל
נא להמתין לטעינת התגובות
