ליסבון עם הדגים: קשה שפה
מכתב אדום חיכה לזוהר ומיכל, המבשר להם על ניתוק האינטרנט. מה חבל שכדי לקרוא אותו היו צריכים השניים להבין פורטוגזית. במצבים כאלה, אין ברירה אלה לסור לפקולטה הסמוכה ולהשתתף בקורס פורטוגזית למתחילים עם המורה קרלוטה
אבל המכתבים לא רק שהמשיכו להגיע בעיקשות אלא אף הפכו ורודים, ואז אדומים, ולבסוף קרה הנורא מכל: נותק האינטרנט. ומכיוון שכבר בדיני נפשות עסקינן, אף רץ הוא אל משרדי החברה, מצא פקידה דוברת אנגלית, ושאל בזעם: מה עם האינטרנט, קונסטטה? ענתה הפקידה, אה כן, אתם חייבים לנו שמונה יורו וארבעים סנט. גנח זוהר, אז למה לא התקשרתם להגיד? ענתה הפקידה החביבה, כי יש לכם חוב, הטלפון מנותק, מה לא שמתם לב?
פורטוגל צילום: זוהר ומיכל
התוצאה הישירה של האפיזודה המשעשעת (?) לעיל היא שמזה כמה שבועות שאנחנו חובשים את ספסלי האוניברסיטה העתיקה ביותר באירופה, בקורס ללימודי פורטוגזית למתחילים. הקמפוס מהמם ביופיו, ועתיק יותר ממתושלח, כל בוקר אנחנו פורקים את הזאטוטים בגנם, מצטיידים בידידנו עלי האיספהני, וכטוב ליבנו מג'עג'עים במכוניתנו הפיצית על מרצפות האבן העקמומיות.
הסמטאות הצרות עולות במעלה ההר, לאורך אמת המים הרומאית הענקית, אל מצבור הארמונות המרשימים שמהווים את הקמפוס. האזור מותאם בצורה מופלאה לחניה - של כרכרות סוסים או עגלות מימי הביניים, וכך בכל פעם מחדש אנחנו נדרשים ליצירתיות / עבריינות קלה על מנת להחנות.
למזלנו (ולמזלם של כל שאר הנהגים בעיירה), השוטרים מוציאים את זמנם מרבית היום בסרווג'ריה המקומית, וכטוב ליבם בבירה, נתינת דו”ח חניה נראית להם בדרך כלל כמעשה בלתי חברי בעליל. השיעורים מתקיימים פעמיים בשבוע, פעם בפקולטה למדיצינה ופעם בפקולטה לספרות.
בבנין הרפואה עומד ריחן המשכר של אלף שנות פורמלין, אך מצד שני יש בו מכונת קפה שווה, ובנין הספרות נעים למדי אבל הדרך לכיתה מתפתלת בינות מרתפים אפלים ומסדרונות אבן חורשי-רע סטייל "שם הוורד". מה עדיף? ימים יגידו.
מיד בשיעור הראשון למדנו שישנו ערך מוסף לקורס: לא רק את השפה הפורטוגזית נלמד
כאן, אלא גם, ובעיקר, את התרבות. הלקח הראשון שלמדנו היה שבפורטוגזית, כשאומרים "תשע בבוקר" זה אומר למעשה "רבע לעשר", בהתאם לפילוסופיית החיים הנאה שאומרת שהחפזון מן השטן.
מורתנו היא גברת קרלוטה, מטרוניתה כבודה בעלת שיער פחם יפה, רזה כמקל, נושקת לארבעים, ואסרטיבית כגבינה שלוש אחוז. קרלוטה הוכתה בהלם כשגילתה שלכיתתה הסתננו כמה איטלקים, צרפתים וספרדים, ששפתם דומה למדי לפורטוגזית. הכיצד העיזו?! הרי לא יעלה על הדעת שהם ישארו בקורס מתחילים, יחד עם מני לבנטינים אומללים שזקוקים לעזרתה הרבה יותר.
לא אשה כקרלוטה תשקוט או תנוח עד שתנפה את אחרון המערביים מכיתתה, ותיוותר עם שלל טורקים, סקנדינבים, אלג'יראים, צמד ישראלים ושאר חורקי הברות גרוניות. ישנו עוד פרט חשוב שלא ידעתם על קרלוטה מורתנו האהובה: היא נמצאת בחודש התשיעי להריונה, דבר המשווה לגזרתה הדקיקה מראה של חבל עם קשר. קרלוטה האומללה, כל משפט שני היא מחניקה ציר, ואנחנו נשארים לתמוה האם היתה זו אך הברה פורטוגזית חדשה שטרם למדנו או שמא היתה זו ירידת מים.
בכל בוקר היא צועדת לה בגאון לכיתה, גוררת אחריה את התיק שהכינה מבעוד מועד לקחת לחדר הלידה, ומתחילה במערך השיעור, שתמיד גולש מהר מאוד אל מחוזות הקולינריה עליהם היא מפנטזת: שמות מזונות ומשקאות שונים כולל תיאור הטעם כשהם מחליקים בגרון, איך מזמינים במסעדה והמלצות על המסעדות האהובות עליה, מה נהוג לאכול לארוחת בוקר, צהרים או ערב, ושאר נושאים המציתים את דמיונה משולהב ההורמונים.
הכיתה משתפת פעולה ברצון רב, אלא שבסגנון עדות ה"מחשבה יוצרת מציאות", לעיתים קרובות מדי אנחנו מוצאים את עצמנו חוגגים לאחר סיום השיעור בפירוק סנדביץ' במימדים מפלצתיים.
את שיעורי הבית, אותם אנו מוציאים בדחילו ורחימו מקרלוטה המעופפת, שכבר רואה בעיני רוחה את ה"טוראדה מישטה" שהיא הולכת לאכול, מיכל מכינה וזוהר מעתיק. וכך, הפורטוגזית שבפינו משתפרת לאיטה (זו באמת שפה די קלה), וכולנו תקווה שבפעם הבאה שיגיעו מכתבים אדומים, נשכיל לא רק לקרוא אותם אלא אפילו להבין מה קראנו. אטה ז'ה, אמיגוש!
נא להמתין לטעינת התגובות
