בשביל נשמה צריך לעבוד
אנחנו לא יכולים לוותר על האגו, כי אצל רובנו פשוט אין שום דבר אחר. אותו דבר המכונה "עצמי אמיתי", "מהות" או "נשמה" מצוי רק אצל מעטים שהרוויחו אותו במאמצים כבירים. אמתי מגד
כדי לא להזדהות עם האגו אנחנו חייבים שתהיה לנו נגישות למשהו אחר, אמיתי, בתוכנו. אם לא בנינו בתוכנו את אותו דבר אמיתי, לא נוכל להזדהות איתו. ואם לא נזדהה איתו, לא נוכל באמת להיפרד מההזדהות עם האגו.
אך מהו אותו דבר אמיתי? מיהו העצמי האמיתי שלנו? ממה הוא מורכב? כיצד אנחנו יכולים לזהות אותו? כיצד אנחנו יכולים לפתח ולהצמיח אותו? אלה השאלות שאנסה לעסוק בהן במאמר הזה.
כל המדיטציות, כל הטכניקות הרוחניות, כל הדרכים האמיתיות, מנסות להוביל אותנו לדבר אחד. למפגש ולצמיחה של אותו דבר אמיתי בתוכנו. רובנו נפגשנו עם אותו דבר אמיתי בתוכנו רק פעמים ספורות בחיינו הבוגרים. מאז הילדות לרובנו אין כל קשר איתו. וכיוון שמאז הילדות לא נפגשנו איתו ולא פעלנו מתוכו, הוא התכווץ ואולי אפילו נעלם. רק כשנפגוש אותו מחדש ונחייה מתוכו, הוא יתחיל לגדול, להתפתח, לצמוח.
כיצד נחווה העצמי האמיתי שלנו? הוא נחווה באופנים רבים ומגוונים דרך המרכזים השונים שלנו. מרכזים אלה חייבים להיות מטוהרים מהאגו, מהאישיות, כדי שנוכל לחוות דרכם את העצמי האמיתי שלנו.
ניתן לכנות את האורגניזם שלנו, כשהוא פועל באופן מטוהר מאגו, מהות. כלומר, המהות שלנו היא האופן שבו המרכזים שלנו, השכל, הרגש והגוף, פועלים כשהם אינם תחת השפעת האישיות. אז עובר דרכם ומבטא את עצמו העצמי הגבוה שלנו. אך הוא אינו מסוגל לעבור דרכם כשהם "מלאים" באישיות. האישיות משתלטת על פעולת המרכזים ומנהלת אותם.
מהי האישיות? האישיות היא כל מה שהוכנס בנו. כל מה שרכשנו במהלך חיינו. כל מה שלא באמת שלנו. האישיות היא האופן שבו המרכזים שלנו אולפו לפעול.
הם אולפו לפעול על ידי כך שהם מולאו בסלילים, בהקלטות של מחשבות, רגשות ותנועות גוף. כשאנחנו חושבים, מרגישים ומתנועעים איננו מבטאים בזאת את עצמנו. אנו מבטאים את כל מה שהוכנס בתוכנו.
חלק עיקרי באישיות הוא "האני המזויף" שלנו. או תחושת האגו שלנו. על "אני מזויף" זה חשוב מאוד לדבר כיוון שעימו אנחנו הכי מזוהים. אפשר לומר שההזדהות עם האגו, עם האני המזויף, היא המכשול העיקרי שלנו לקראת מפגש עם העצמי האמיתי שלנו. מדוע? כיוון שאנו כה דבוקים, כה מזוהים, עם חוויית אגו זו ששום מידע או חוויה אחרת אינם מסוגלים באמת לחדור את השריון שלנו ולהפרות אותנו. אולי קצת כמו קולטן מסוים במוח התפוס בחומר מסוים שאינו מאפשר לאף חומר אחר לחדור פנימה.
מהו האגו, או האני המזויף? מרכז החשיבה שלנו, השכל, המיינד המפטפט בתוכנו ללא הרף. הוא משמיע לנו שוב ושוב את אותן הקלטות ישנות שהוכנסו שם. בתוך כמעט כל אחת מההקלטות הללו נמצאת התייחסות לאותו אגו, לאני המזויף. כמעט כל מחשבה שלנו, גם כשהיא על מישהו אחר, מתייחסת, באופן זה או אחר, לאותה יצירה דמיונית שיצרנו, שאנו קוראים לה "אני".
לאני הזה אין למעשה כל ממשות. כפי שמחקרי מוח רבים הוכיחו, אין במוח שלנו יחידת פיקוד. אין במוח שלנו מרכז. אין שם בעצם "אני". מה כן יש שם? לופים אינסופיים של מחשבות המתייחסות האחת לשנייה ובונות, כל הזמן, ללא הרף, תמונה דמיונית של "אני".
ה"אני" הזה קיים בזכות שני דברים. בזכות הנרטיב ההיסטורי והעתידי שלו ובזכות הפידבקים שהוא מקבל מהסביבה. כלומר, קודם כל יש לנו סיפור שמספר לנו מי אנחנו. הסיפור הזה מספר
המרכיב השני שמשמר את קיומה של אותה זהות בדויה שאנו מכנים "אני" הוא הפידבק שאנו מקבלים כל העת מהסביבה. כולם מסביבנו מאמינים שיש להם "אני" והם גם מאמינים שלנו יש אחד כזה. הם מתייחסים אלינו ואנו מתייחסים אליהם כבעלי "אני". גם כשהם שונאים אותנו, דוחים אותנו, מתעלמים מאיתנו, וגם כשהם אוהבים, מכבדים או מעריצים אותנו, הם מסייעים לנו לשמר דימוי עצמי כלשהו. רע או טוב, אין זה משנה. זהו דימוי עצמי. ואנו ממשיכים להאמין שאנו קיימים.
האשליה הזו של "האני" מנהלת לחלוטין את חיינו. היא מספרת לנו מה ראוי לחשוב, מה ראוי להאמין, כיצד נכון להרגיש ואיך צריך להתנהג. כל מה שאנו עושים, אנו עושים כדי לשמר את האשליה הזו. "אנו חיים כדי להיראות" אמר גורדייף והתכוון לכך שאנו חיים דרך הפידבק של הסביבה שלנו. אין לנו בעצם כל קיום עצמאי. ללא הפידבק של הסביבה, היינו נמקים. מתים. צינוק יעשה לכם את זה. לפעמים אפילו מספר ימים של ויפסנה.
במזרח מכוונים אותנו להיפטר מהדימוי הזה. לחדול מלהאמין בו. מדיטציות המכוונות ליצירה של שקט אמיתי ומתמשך בראש גודעות את הענף שעליו מתקיים ה"אני". כיוון שאין לו באמת קיום ממשי, ללא הפטפטת הבלתי פוסקת של המחשבות שלנו, הוא אינו יכול להתקיים. למעשה הוא מעולם לא היה קיים. אנו רק ממשיכים לפטפט אותו עד אין סוף. זה נותן לנו תחושה של ביטחון ורציפות.
מבהיל לוותר על האגו שלנו ללא תחליף. ולרובנו פשוט אין תחליף כזה בנמצא. מעולם לא בנינו אחד כזה. לכן, גם כשאנחנו יוצאים לריטריט מדיטציה, אנחנו מתקשים מאוד להפסיק את הפטפוט. אחרי שבעה ימים של מדיטציית ויפסנה, לרגע אחד נפסק הפטפוט. שקט משתרר בראש. אנחנו נפעמים. ושתי דקות אחר כך, מגייסים את החוויה המדהימה שחווינו ומפטפטים אותה עד לריטריט הבא. אנו מפטפטים אותה כיוון שאיננו מסוגלים באמת לוותר על האגו, בלי שיהיה לנו תחליף הולם עבורו.
ומה יכול להיות תחליף הולם עבורו? רק העצמי האמיתי שלנו. אבל אותו עדיין אין לנו. אז מה נעשה? אנחנו נהיה חייבים לבנות עבור עצמנו את העצמי האמיתי שלנו, כדי שיהיה לנו על מה להישען כשנפסיק להישען ולהזדהות עם האגו.
כן, את העצמי האמיתי שלנו עלינו לבנות. הוא אינו מגיע ללא מאמצים ניכרים. נשמה, אומר לנו גורדייף, אין כמעט לאף אחד. נשמה צריך לרכוש. צריך לעבוד קשה עבורה.
העצמי האמיתי שלנו, או הנשמה שלנו, אם תרצו, הוא מבנה אנרגטי. גוף אנרגטי. גוף המורכב מאנרגיות עדינות ביותר, כאלה שהמדע אינו מכיר בהם עדיין, אך עם זאת הן ממשיות ביותר. אנו בונים את העצמי האמיתי שלנו על ידי כך שאנו מתמקדים בו. ואנחנו יכולים להתמקד בו רק כשיש שקט.
כך שיש פה עבודה עדינה ביותר שיש לעשותה. מצד אחד אנו צריכים לנקות ולטהר את המרכזים שלנו מכל הרעש הבלתי פוסק שמייצרת ללא הרף האישיות שלנו. ומצד שני עלינו להתחיל לזהות בתוך השקט הזה משהו שאינו רק ריק. שאינו רק היעדר. אנו צריכים לזהות שם, בתוך השקט הזה, את עצמנו האמיתי. כלומר, אנו צריכים להתחיל להזדהות, כן, ממש להזדהות, עם השקט הזה, כאנחנו. אנו צריכים לזהות אותו כעצמי האמיתי שלנו ולהזדהות איתו ככזה.
כיצד מתבטא השקט הזה במרכזים השונים? במרכז השכל שלנו, במיינד, הוא מתבטא כצלילות מדהימה ומתוקה. שם, בחלל הראש שלנו, כאילו נוצר חלל עצום מימדים, גדול יותר מהראש עצמו, והוא ריק ממחשבות ומלא בעונג. רוב הזמן הוא פשוט נח שם בתוך העונג הזה. אין לו צורך לעשות מאום, לחשוב על מאום, לפתור מאום. יש שם ביטחון מלא שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, בלעדנו, בלי האגו שלנו. כלומר, ישנה שם ידיעה עמוקה שכל התערבות של האגו שלנו רק תקלקל. ולכן אין כל צורך לעשות דבר או לחשוב על דבר.
ומצד שני, כשיש צורך אמיתי לחשוב או להבין משהו, עושה זאת המוח המטוהר שלנו באופן שקט ויעיל הרבה יותר מהחשיבה הרגילה. במקום הניסיון הנואש למצוא, מתוך מיליוני התבניות שהוטבעו בו, תבנית מתאימה למצב העכשווי, המוח השקט פשוט מתבונן במצב בנחת, עושה אבחנות, מקשיב בשקט, ולבסוף, מתוך השקט הזה, מתגלה תשובה ברורה, מענה ברור, למצב.
החוויה של העצמי האמיתי שלנו דרך מרכז הגוף, כשהוא מטוהר מדפוסי האישיות, היא פשוט חוויה של הוויה. אנו פשוט נמצאים שם. הווים. קיימים. ישנו ביטחון שקט ועצום בעצם הקיום. גם כאן, איננו "צריכים" לעשות דבר. אנו עושים כאשר המצב מבקש מאיתנו לעשות. אין לנו כל רעיונות לגבי מה צריך להיעשות. אין לנו כפייתיות. אנו פשוט קשובים והעשייה שלנו מתעוררת באופן ספונטאני.
החוויה של העצמי האמיתי שלנו דרך המרכז הרגשי המטוהר היא פשוט חוויה של אהבה. של לב טהור. כל מגוון הרגשות שהוחדרו בנו מבחוץ, אינם מנהלים אותנו יותר. אנו חשים מין שמחה מהולה בעצב דק וחמלה ואהבה עבור כולם. מעטים הם האנשים שהגיעו למקום הזה. לאפשרות הזאת. חלקנו חשנו בה פעמים מספר בחיינו. מייד ידענו עד כמה היא יקרה. אך היא נעלמה כלעומת שבאה.
וכמובן שישנו גם הרצון. כאשר אנו מחוברים לעצמי האמיתי שלנו, איננו מנוהלים יותר על ידי מיליוני רצונות שונים וסותרים. אנו מחוברים, בכל רגע ורגע, לרצון אחד בלבד. אין קונפליקטים. ישנה קרן ממוקדת ועוצמתית של כוח רצון שיכולה לבנות ולהרוס הרים. קרן זו אינה פועלת כדי להאדיר אותנו, את האני המזויף שלנו. הוא כבר אינו קיים. היא פועלת כדי לשרת משהו גדול בהרבה. היא פועלת כדי לשרת ולבטא את המתנה המיוחדת שהנשמה שלנו צריכה לבטא כאן, על כדור הארץ.
אך כל אלה מילים גדולות ועצומות. אולי אפילו מייאשות. כי החוויות שתיארתי כאן אינן נגישות עבור רובנו, רוב הזמן. וצריך להתחיל מהיכן שהוא.
צריך להתחיל מהיכן שהוא. האמת, לא משנה בדיוק מאיפה. אפשר להתחיל לטהר את המחשבות במדיטציה, את הגוף בריקודים מקודשים או בשיבת זאזן. את הלב דרך אמונה, תקווה ותפילה. את הרצון דרך חקירה אינטנסיבית לגילוי המתנה הייחודית שלנו, הייעוד שלנו ודרך סירוב נחוש לאפשר לכל אותם מילוני רצונות שונים להמשיך ולנהל לנו את החיים.
הנקודה היא כזאת: אנו חייבים לזהות את הרגעים הקטנים הללו שבהם אנו חווים חוויות של מהות, כחוויות המבטאות את מי שאנו באמת. אנו חייבים ליצור עימן הזדהות גדולה יותר מאשר עם חווית האגו שלנו. אנחנו צריכים לבסס את ההתנסויות הללו ולהפוך אותן לתמידיות.
כל עוד אנו מאמינים לשקר שהאגו מספר לנו, אין לנו כל סיכוי לבנות בתוכנו משהו אחר במקומו. הוא מפטפט את פטפוטו האין סופי והחרדה שלנו שנחדל להתקיים גורמת לנו להקשיב לו ורק לו.
אנו מאמינים לו. אנו מאמינים שהוא זה אנחנו האמיתי. זה מדהים. מדהים שאנו מוכנים לקנות את השקר הזה. אבל אנחנו מוכנים. אנחנו מוכנים כיוון שאנחנו בחרדה. כיוון שאיננו מכירים משהו אחר.
לאתר של אמתי מגד
נא להמתין לטעינת התגובות
