ליסבון עם הדגים: טיול למנזר בטליה
זוהר ומיכל לקחו את כדורי האנרגיה המקפצים שקוראים להם אבא ואמא, ונסעו למנזר בטליה המרהיב. הילדים שיחקו בשרק ופיונה, וההורים הגאים התפעלו מהארכיטקטורה וההיסטוריה, כמו שפער הדורות צריך לעבוד
והנה, עכשיו כשאנחנו חיים את החלום ההוא, דווקא בא לנו להתעורר. מצד שני, הצורך הוא אבי ההמצאה, וכך, על מנת לא לטפס על הקירות, אנחנו יוצאים כל יום ראשון לחפש הרפתקאות בשלל הטירות הקסומות שמפוזרות ביד נדיבה לאורך ולרוחב פורטוגל, לשביעות רצונו המלאה של האביר הקטן הפרטי שלנו, ששמח מאוד על ההזדמנות לשחק אותה כמו "שרק", ואם אפשר אז על הדרך, גם להציל איזו נסיכה.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
כזכור לכם מתקופת ניו יורק, אנחנו עובדים עם רשימת "לא להעיז לעזוב מבלי לראות". בראש הרשימה הנוכחית שלנו מתנוסס לו המנזר בעיר בטליה (Batalha), רק 45 דקות נסיעה מקוימברה, ואותו יצאנו להכיר ביום ראשון האחרון.
הרודנית הקטנה כמובן נרדמה בשניה שהאוטו התניע, והגנרלון נכנס למוד מהורהר, נכנע לשמש שנכנסה מהחלון והביט ברצינות תהומית החוצה. הדרך היתה יפיפיה, מלאת ירוק וכבישים סמי-כפריים, לפרקים מזכירה מאוד את כביש בית-אורן המרהיב, עם נגיעות של אזור המוסכים במשולש.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
באופיה הגיאוגרפי, צבעיה וצמחייתה, כך הסתבר לנו, פורטוגל דומה למדי לישראל, חוץ מהעובדה שכאן תמיד נוסעים ליד נחל או נהר. יש משהו מאוד נעים בלנסוע דרך נוף זר ולהרגיש בבית. כשהתקרבנו למקום עצמו האוטו נמלא צווחות התרגשות דקיקות למראה צריחי הטירה המזדקרים למרחוק.
הילדים מיהרו להכריז על הדמות שהם עומדים לגלם, הוא האביר פרינסצ'רמינג והיא הנסיכה פיונה - חרב הפלסטיק ושמלה ורודה עזרו להם להיכנס לתפקיד. בכניסה למתחם עוד הספקנו לראות איך המקומיים השכילו להציב מלונות, אכסניות, מסעדות ובתי קפה בכמויות להנאתם של התיירים שבאו לעשות וי על האטרקציה שהיא מקור לגאווה בקרב כל פורטוגזי שמכבד את עצמו, ולא בכדי.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
המבנה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית ע"י האו"ם, עצר גם את נשימתנו, וסחט וואווים וייוווואים וקפיצות התלהבות לרוב. הסברנו לקטנטנים שכבר אין בטירה הזאת לא דרקונים ולא מלחמות, ושימי הקרבות של פורטוגל כבר הרבה מאחוריה ושבפעם האחרונה שנלחמו פה זה היה נגד לורד פארקווד (א.ק.א נפוליון).
מה שכן יש זה מבוך ירוק של שיחים נמוכים שבין שביליו התהלכו בעבר נזירים ושקעו לתוך ספרי התפילה שלהם. הילדים שלנו דפקו ספרינטים בין השיחים והעבירו ככה את כל הבוקר.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
אחרי שצברנו התעייפות הגונה התיישבנו לשתות משהו קר על ספסלי האבן שמתחת לקולונדה הקרירה וחשבנו לעצמנו כמה נעים היה להיות אחד מאלפי בעלי המלאכה, האומנים או הנזירים שעסקו במלאכת בניית וקישוט הקומפלקס המפואר הזה, על פני מאות השנים שחלפו מ-1386 כשהוחל בהקמתו, ועד 1532 כשנעצרה בנייתו.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
לפני היציאה קראנו במדריך המטיילים שבקפלת המייסדים מוצאים מנוחה אחרונה שני צמדים של מלכים ומלכות, ושלל נסיכים גם כן. כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה של פורטוגל, אל תוך מאבקי הכוח הפוליטיים נשזרות טרגדיות משפחתיות כאלה ואחרות.
גם כאן בבטליה הקברים מזכירים למבקרים שבני המלוכה אינם פטורים מהיגון שמזמנים החיים לבני האנוש, וכך נח פה נסיך אחד שמצא את מותו בשבי המורים, ואחר שמת משברון לב. בניגוד חד אך מעורר תקווה, הקברים נשטפים באורות צבעוניים, בזכות השמש היוקדת על חלונות הענק המקושטים ויטרארז'ים בדוגמאות מרהיבות. הילדים נתנו דרור לעליצות הטבעית האצורה בהם והמציאו משחק קפיצות מצבע לצבע. קריאות החדוה שלהם נבלעו באקוסטיקה המהדהדת של הקפלה.
מנזר בטליה צילום: זוהר ומיכל
משם הגענו לנקודה הכי יפה ומשמחת - המזרקה. ארבעה על ארבעה מטרים של יופי דחוס: דוגמאות מטריפות של תחרה באבן, שדוני שיש שובבים, קולות עדינים של פכפוך ומים ירקרקים עם זהרורי שמש. שנינו נחנו על ספסלי האבן המחורצים שמקיפים את החלל הקסום הזה, ואילו הרודנים הקטנים עלו וירדו מליון פעמים במדרגה המובילה למזרקה.
סיימנו את הסיבוב בקפלה הבלתי גמורה, שכתקרה משמשת לה כיפת השמיים בלבד. הרקיע, הוורסטילי תמיד,
עושה את הקפלה היפיפיה להרבה יותר מיוחדת ונחרטת בזכרון, מאשר אם היתה מסתיימת בכיפת רוטונדה, יפה ככל שתהא.
התקרה החסרה תישאר לעד עדות לסדרי עדיפויות דחופים יותר שהיו למלך ג'ון השלישי אי אז במאה ה-16. המבנה הלא גמור הזה הותיר בכולנו רושם עז, וכשפנינו לצאת משם, הודינו לבנאים ולנסיבות שעצרו את עבודתם בדיוק איך שהיא היתה צריכה להסתיים. וחוץ מזה הבנו שבהכרח, עננים אמיתיים יותר שווים מעננים מצויירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
