ליסבון עם הדגים: עסוקים במספרים
זוהר ומיכל עזבו את ניו יורק האהובה, ועברו לגור בקוימברה שבפורטוגל. וגם הם כמו כל היהודים, עסוקים במספרים. ובקיטורים. על החיים בחצי האי האיברי לצד שני איראנים, שתי תחנות רדיו ואפס חלונות בשירותים
1 דגל מכוער יש לפורטוגל, והוא מתנוסס בגאון מכל חלון ומרפסת, כאילו היורו עודנו חי ובועט פנדלים. הו, שילוב מזעזע של בורדו וירוק, מי העיוור שהזה אותך, מי?!
פורטוגל צילום: מיכל וזוהר
10 מליון תושבים יש בפורטוגל ואף אחד מהם לא טרח לספר לנו שאין פה קיץ. ה"קיץ" השנה היה פיקציה ברמה כל כך גבוהה, שמשך כל יוני יולי אוגוסט לא הפעלנו פעם אחת מאוורר או מזגן, התכסינו כל לילה בפוך, ושכחנו מה זה להזיע. (שלום, אנחנו מיכל וזוהר, ואנחנו מתגעגעים ללחות של מישור החוף. ווי לאב יו מיכל וזוהר).
100,000 תושבים יש בקוימברה, עיירת החמד העתיקה בה אנו מתגוררים, רובם הם הפורטוגזי האולד-סקול, עד לרמת הבארט ושיני הזהב, חלקם בהירי עין ושיער, נצר לויקינגים שאנסו פה על ימין ועל שמאל בימי הבינים או משהו, ומיעוטם כהי עור, מהגרים ממוזמביק, ברזיל, אנגולה ועוד קולוניות פורטוגזיות. אה, ויש גם 4 ישראלים: שני מבוגרים עייפים, ושני פעוטות מעייפים.
1.5 שעות נסיעה באוטו עד לעיר הגדולה פורטו בצפון, 2.5 עד לליסבון שבדרום. האמת, עדיין לא מצאנו את הכוחות לטייל בשתי הענקיות הללו, בינתיים אנחנו מסתפקים בנהר המונדגו הזורם בלב העיר, בסמטאות העיר העתיקה, בגן הבוטני היפה ובשאר האטרקציות המקומיות. מה, יש מלא.
3 קניונים יש בעיירתנו המתוקה, על כולם חרשנו בלופ כל אוגוסט תוך שינון המנטרה המדכאת "פה זה לא ניו יורק". לא, אנחנו לא מתגעגעים לניו יורק, השקט והרוגע פה זה משהו מדהים, ולא משעמם לנו, לא, בכלל לא (יש לשנן שלוש פעמים ביום, ולחזור על פי הצורך).
5 חדרים יש בבית שלנו, כולם מבולגנים תדיר, לא משנה כמה נסדר וננקה, וזאת הודות לדור ההמשך ההיפראקטיבי קמעה, בן 4.5 ובת 2.5, גילאים לא קלים, כך יעיד כל רוצח פסיכופט.
0 חלונות יש בשירותים שלנו, דבר המקנה ארומה מיוחדת לשעות הבוקר המוקדמות, עת הילדים מדגימים את עקרונות שיטת האסלה החמה.
3 שפות נשמעות בין כתלינו: אנגלית, עברית ופורטוגזית, וסליחה מראש לכל ה"אחד שמבין" והפסיכולוגים שיספרו לנו כמה זה מבלבל ולא כדאי. הילדים מביעים את עצמם מצוין, לא משנה להם באיזו שפה. מה שכן, האנגלית מניו יורק קצת נשחקת, הפורטוגזית מהגן והטלוויזיה מתחזקת והעברית נמצאת שם כל הזמן, בייחוד ברגעי הליטופים של לפני השינה, ובפרידות בגן בבוקר שאחרי.
8 שעות עבודה הוא משכו של יום עבודה פורטוגזי ממוצע, מתוכן שעתיים של שתיית קפה ו/או בירה ו/או יין ו/או שוט אספרסו בסרווג'ריה (בית בירה) הפינתית, ועוד שעתיים בפסטלריה השכונתית. אחרי עבודה כה
מאומצת הפורטוגזי הממוצע תמיד נינוח, מרוצה וחייכן, וואלה איך לא, מבסוט לגמרי. מה שכן, הם משתכרים בהתאם, כלומר לא הרבה, ואך חידה היא כיצד גומרים הם את החודש. התשובה היא כמובן - במינוס.
4 זה השיא שלנו למכונות כביסה פר יום, והוא נקבע אתמול, אחרי לילה עמוס לעייפה בנזלת, חלב, פיפי ושאר נוזלים שהאקונומיקה והמרכך יפים להם. והיום אכן עבר נורא מהר, שנאמר, הזמן רץ כשמכבסים.
2 תחנות רדיו סמי נורמליות, המכילות רק מעט יותר מפטפטת בפורטוגזית שוטפת, נקלטות בקוימברה הקטנה שלנו. אף מילה אנחנו לא מבינים, אם לא מחשיבים את טודו ביים ובון דיאה, אך אל דאגה, נרשמנו לקורס פורטוגזית באוניברסיטה שמתחיל בשבוע הבא, ויש בנו את כל ההתלהבות שיש במי שכיבס, תלה, הוריד, קיפל ושם במקום ארבע מכונות כביסה, אחרי חמש שעות שינה. יש מצב שנשכח להביא עט.
1 להיט מעפן טוחנות תחנות הרדיו האומללות הללו שוב ושוב, משל היו להיט בראש עם אילן בן-שחר. הזוועה.
3 ילדות קטנות, שכנות חמודות שחבל"ז באות לשחק כמעט כל אחר צהרים עם הילדים שלנו על הדשא המלאכותי, ומשחררות אותנו לכמה דקות יקרות. הן לא מבינות את מלמולי "שתזכי למצוות, כפרעליך" שלנו, להם הן זוכות יחד עם המיץ ועוגת הגזר הביתית. הידעתם? לא קל למצוא בייביסיטר, גם בעיר מלאה סטודנטים, אור איז איט ג'אסט אוור לאק
2 איראנים מהממים אוהבי אדם וחובבי קפה הם החברים הכי טובים שלנו כאן. קיפ יור אנמיז קלוסר, מוהאהא. הם מנפצים לנו מיתוס אחר מיתוס בכל יום נוסף שעובר. חוץ ממה הם עשו עם רון ארד, הם מוכנים לדבר על הכל.
91 זוהי שנת יצור של האוטו הקטן והממזר שלנו, כי ככה אנחנו, צנועים ולא רוצים לנקר עיניים. היום, להפתעתו של אף אחד, הוא הושם בטיפול נמרץ במוסך, עקב קריסת הרדיאטור ופנצ'ר בגלגל הימני מקדימה. האח, מה מסעירים הם חיינו.
7 חודשים נותרו לנו כאן, עם אופציה להתארך לשלוש שנים. אנחנו אוהבים מאוד את האדישות שלנו לגבי מה שיקרה בסוף. באופן מוזר למדי, נהיה שמחים להישאר בדיוק באותה מידה בה נהיה שמחים לעזוב, למעט הגעגועים לבורקס, שמכריעים במעט את הכף.
הבלוג של זוהר ומיכל
נא להמתין לטעינת התגובות
